"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק עשרים ושש

פרק 26 – טקס סיום

שכבתי במיטה שלי, בחדר שלי. כשהגעתי הביתה, רועי נזף בי על כך שלא עניתי לטלפון שלי. ניסיתי להסביר לו שנגמרה לי הסוללה, למרות שזה היה שקר. כיביתי את הטלפון שלי בזמן השהות שלי אצל אליאב. לא הייתי צריכה את רועי על הראש שלי, בזמן שאני מבלה עם מישהו שמצליח למוטט את כל חומות ההגנה שבניתי לעצמי.
לא סיפרתי לרועי אצל איזה בחור הייתי. אם הוא היה שומע שהייתי אצל אליאב, הוא היה מתחרפן.
כשהגעתי, אני בדיוק הפרעתי לו ולאגם לצפות בסרט אקשן ששודר בערוץ שתים.
אני נשבעת שהייתי מעדיפה להשאר אצל אליאב.
אליאב.
חיון קטן התנוסס על שפתיי, כשדמותו עלתה במחשבתי. העיניים הירוקות האלו שלו מוגדלות מעדשות המשקפיים השקופות, בעלות המסגרת השחורה והאלגנטית. הנשיקה שחלקנו.
הסטתי את שיערי מצווארי והבטתי בסימן הסגלגל אשר התנוסס על שקע צווארי. רגעיי העונג האלו היו חרוטים במוחי.
הציורים שלו. הציור בו הוא צייר אותי בצבעי פחם. החדירה לפרטים, עצמות הלחיים הגבוהות, נקודת החן הקטנה שבצד הלחי שלי, השיער המלא.
הוא כל כך מוכשר, והוא לא ממהר להשוויץ ולהתרברב בכשרונות שלו. הערכתי אותו על כך.
דפיקה קטנה נשמעה על דלת חדרי, ורועי נכנס לחדר. עיניו היו אדומות במעט, הוא היה נראה עייף.
"היי." חייכתי חיוך קטן, מתיישבת במיטתי ומסתירה במהירות את סימן המציצה בעזרת שיערי.
"היי." הוא אמר, קולו צרוד במעט. הוא התיישב לצידי, מעביר את ידו על הסדין הפרחוני והנקי.
"אנחנו צריכים לדבר." הוא אמר ברצינות, בכובד ראש. הנהנתי והרצנתי את מבטי.
"אני לא מעוניין בקשר רומנטי איתך, תום. לא התכוונתי להשלות אותך, לא התכוונתי לגרום לך להרגיש דברים שלא יהיו בחיים הדדיים. טוב לי עם הסקס המזדמן, טוב לי בלי קשר מחייב." הוא אמר בנשימה אחת. הרגשתי כבר את הדמעות מצטברות בעיניי, אך לא נתתי להן לצאת. לא עכשיו.
"אבל… הרגע שלנו בחופה…" לחשתי בקול שבור, שניסיתי לייצב.
"המילים שלחשת לי אחריי שגירשת את הבחורה, ביום של החתונה… הכל היה שקר?" לחשתי, מרגישה את ליבי מתכווץ. לא משנה מה הולך ביני לבין אליאב, הרגשות שהיו לי לרועי לא נעלמו ולא נחלשו. הם היו כאן.
"את רק הזכרת לי את אביה. אני לא באמת מרגיש אלייך משהו, תום. וגם אם כן, את לא בשבילי. את… את לא הילדה הטובה שאני צריך." הוא פלט, בזמן שאני הרגשתי את הדמעות מציפות את עיניי. זה לא רועי. זה לא רועי שאני מחבבת, רועי שאני רואה בו מישהו חכם וטוב לב. הוא אמר את מה שכולם חשבו, אבל אף אחד לא אמר.
כולם חשבו שאני ילדת המסיבות, זאת שלא דופקת חשבון לאף אחד ולא שמה על קנאים. כן, אולי זה נכון.
אבל מה עם הלב שלי? מה עם הרגשות שלי?
"אתה… אתה יכול לצאת לי מהחדר, בבקשה?" שאלתי בקול רועד, עדיין לא נותנת לדמעות לזלוג. נמאס לי להיות חלשה מולו. אני לא אתן לו לראות אותי בוכה.
"פאק, תום, לא התכוונתי לזה ככה-"
"בבקשה, רק תצא." קטעתי אותו, מתחננת. רק רציתי שיצא מהחדר, יעזוב אותי לנפשי. שיתן לי להתפרק לחתיכות, מה שעשיתי המון פעמים בימים האחרונים.
אבל תמיד זה נגמר בכך שאני חוזרת לעצמי. אני חייבת לחזור לעצמי. אני לא אתן לאנשים את התענוג של לראות אותי חסרת חיים, נטולת שמחה.
זאת לא אני.
***
הימים חלפו, הגיע יום טקס הסיום של כיתה י'א. טוב, למען האמת, זה לא אמור להיות טקס מרהיב או מיוחד, הרי בשנה הבאה אני מסיימת את הלימודים, ויהיה את הטקס המיוחד אשר כל אחד מהתלמידים מקבל תעודת בגרות. לפי מה שהבנתי, הטקס של השנה הוא כעיקרון לתלמידים המצטיינים, ואני לא הייתי בניהם. אני בטח פשוט אשב בקהל, ואביט במצטיינים מקבלים תעודת הצטיינות. בחיים לא קיבלתי תעודת הצטיינות. זה נראה לי מטומטם לשאוף כל כך גבוה, לבזבז את תקופת הנעורים בלשבת ולחרוש, רק בשביל ציונים טובים. אבל בכל זאת, אני רוצה שיצא ממני משהו בעתיד, אז אני כן משקיעה. אני משתדלת לא לקבל נכשלים, ובנתיים דיי מצליח לי.
נכנסתי לאולם הטקסים, לבושה בג'ינס שחור וחולצה לבנה. התיישבתי באחד הכיסאות ששמורים לתלמידים של שכבת י'א.
הנחתי את ידי על פי ופיהקתי. הטקס פשוט היה משעמם. הקריאו את שמות המצטיינים, והם עלו לקבל את תעודת ההצטיינות שלהם. היו הורים רבים בקהל, מחוייכים ומאושרים. נו, בטח, איך לא?
"ועכשיו, המצטיינת הראשית שלנו, אופיר יפרח!" קראו בשמה של אופיר. הבטתי לכיוון השורה הראשונה, וראיתי אותה קמה לכיוון הבמה. הסתובבתי אל הקהל וחיפשתי את איתי. הוא היה שם, מביט באופיר בעיניים נוצצות ומלאות הערצה. נאנחתי בשקט. אני מניחה שכולם מוצאים אהבה, ורק אני אשאר רווקה לנצח. אני ושמונת החתולים שלי.
טוב, למען האמת, אני שונאת חתולים.
השענתי את ראשי אחורה ועצמתי את עיניי. לפתע קיבלתי הודעה,
מ- אליאב – 'תסתכלי על השורה השלישית, מימין.'
הרמתי את מבטי מהטלפון, מבחינה באליאב, עם משקפי שמש, לבוש בטי-שרט שחורה וג'ינס משופשף. על ברכיו ישב אורי, וחיוכי גדל כשאורי נופף לי בהתלהבות. קמתי במהירות מכיסאי והתחלתי להתקדם לכיוונם.
לפתע הרגשתי יד לופתת את מפרק ידי.
"תום." קולו של רועי נשמע מאחורי. הסתובבתי והבטתי בו בהפתעה. אני ורועי לא דיברנו בשבוע וחצי שעבר. אני מניחה שהעדפנו להתעלם זה מזאת. הוא, בגלל שהוא לגמרי העליב אותי, ואני, בגלל שהוא לגמרי העליב אותי. העיקר ששנינו יודעים למה אנחנו הגענו למצב הזה.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי במהירות, מעיפה מבט אל אליאב ואורי. אורי היה נראה מבולבל, בעוד אליאב היה נראה כועס. אלוהים, במה אתה מסבך אותי, רועי?
"באתי להתנצל. אני כל כך מצטער על איך שהתנהגתי אלייך, תום." הוא לחש, מביט בעיניי. נהמתי בעצבים, משחררת את ידי מידו,
"מה היה כל כך דחוף לך להתנצל עכשיו, רועי?" שאלתי בכעס, שלא ניסיתי להסתיר. כן, אני כועסת עליו. הוא דפוק? למה דווקא היום? למה דווקא עכשיו?
"זה היה חשוב לי, בסדר?" הוא אמר בלחץ, הנדתי בראשי.
"אני צריכה ללכת, רועי." אמרתי בקרירות והפנתי את גבי אליו, מתרחקת ממנו. המשכתי להתקדם לכיוון אורי ואליאב.
"היי," חייכתי אל שניהם. אורי קפץ עליי בחיבוק גדול. ראשו היה מכוסה בכובע גרב שחור פשוט. נשקתי למצחו ברכות והעברתי את מבטי אל אליאב.
"היי." לחשתי בשקט, מתיישבת בכיסא הפנוי שלצידו. אורי התיישב בכיסא הפנוי שמצידו השני של אליאב והתרכז בטקס,
"מה הוא רצה ממך?" ירק אליאב והניח את ידו על ידי, משכתי בכתפיי,
"סתם רצה להתנצל על משהו. אני לא מאמינה שהגעתם! אבל אל תפתח ציפיות, אני לא מצטיינת." חייכתי בציניות. אליאב צחק והניד בראשו, שיערו הפרוע מתעופף ברוח מעט,
"האכזבה. מה נעשה איתך?" הוא משך אותי אל בין זרועותיו וליטף את ראשי ברכות.
חייכתי ברכות ואמרתי,
"קודם תוריד את המשקפי שמש האלו, העיניים שלך הרבה יותר יפות מהם." החמאתי לו. הוא הוריד את משקפי השמש ותלה אותם על החולצה שלו.
"עכשיו אני יכול לנשק אותך?" הוא חייך אלי חיוך סקסי וקירב את ראשו אל ראשי.
הו, אתה לא מבין כמה חיכיתי לשפתיים האלו שלך.
"לא. אמרתי לך, אני לא רוצה להפוך את מה שיש בנינו לכבד." הנחתי את ראשי על כתפו. אני ואליאב מאוד התקרבנו, אך לא היה בנינו משהו משמעותי חוץ מכמה נשיקות חטופות בשבוע וחצי הזה.
ישנתי אצלו הרבה, והתחברתי אפילו יותר אל אורי. הוא ילד כל כך טוב, כל כך חמוד. אני מאוהבת בו.
"אוקיי," אליאב נאנח ונשק למצחי וקבר את ראשו בשיערי. אני חושבת שזה מה שהוא הכי אוהב לעשות כשהוא איתי, לקבור את ראשט בשיער שלי ולהסניף את הריח שלו. אלוהים, הוא כזה מוזר.
אבל אני חושבת שהוא באמת בן אדם טוב. הוא חמוד, מצחיק, וסקסי. אלוהים, הוא כל כך סקסי.
"בא לכם להתחפף מפה?" שאלתי את אליאב ואת אורי. שניהם הנהנו במרץ.
***
נכנסנו לביתו של אליאב. הייתי עייפה, והייתי חייבת לתפוס תנומה קטנה.
"אני הולכת לישון…" מלמלתי, מפהקת. הרגשתי בנוח בבית של אליאב. הוא העניק לי את התחושה הזאת.
"אוקיי." הוא נשק לשיערי ואני התקדמתי לכיוון המעלית. לחצתי על כפתור הזימון, והמעלית נפתחה מיד. לחצתי על הקומה הרביעית – החדר של אליאב, וחיכיתי שהמעלית תגיע לקומה.
הדלתות נפתחו, והחדר היה ממש מבולגן. השמיכה הייתה מאוד מבולגנת, וכמה מפתיע, עטיפות קונדומים קרועות על הרצפה. ליבי נצבט מעט אך לא ייחסתי לכך חשיבות. סידרתי את החדר, זרקתי את העטיפות לפח ונשכבתי במיטה, לאחר שהחלפתי סדינים.
הסנפתי את ריח הכרית – ריח של מרכך הכביסה, 'סוד'.
דלתות המעלית נפתחו, ואליאב נכנס לחדר.
"בייבי, מה את עושה ערה? למה סידרת את החדר?" הוא שאל, נשכב לצידי ומתכסה בשמיכה. הנחתי את ראשי על חזהו ועצמתי את עיניי,
"אולי בגלל שהמסיבה הלילית שלך אתמול השאירה יותר מתי בלגן?" שאלתי בציניות. ידעתי שהוא נושך את גשר אפו עכשיו, למרות שעיניי היו עצומות. הוא היה עושה את זה כשהוא היה חושב, או מצטער.
"סליחה, לא התכוונתי להשאיר כזה בלגן." הוא לחש בשקט, לא עניתי. כן, גאון, רק מזה אני נפגעת. נו, באמת.
"אין לך על מה להצטער, הכל טוב." לחשתי בשקט ומיד הוספתי,
"לילה טוב."
ונרדמתי.
***
איך הפרק? אני כבר כותבת את פרק 27!
סליחה שהפרק הזה יצא קצת קצר…
אוהבת! 3>