"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק עשרים ושמונה

פרק 28 – הדקו את החגורות, הטיסה ממריאה

פקחתי את עיניי. גופי עירום, מכוסה רק בשמיכה דקה. הייתי לבד במיטה, ליבי נצבט במעט. קמתי מהמיטה, השמיכה עדיין כרוכה סביב גופי.
אירועי הלילה שעבר הכו בי, ידי אחזה בשמיכה בחוזקה ושפתי נלכדה בין שיניי.
אספתי את בגדיי מהרצפה והסתגרתי בחדר השירותים. התלבשתי בזריזות והתיישבתי על מכסה האסלה, קוברת את ראשי בין ידיי.
הוא יאבד בי עניין. הוא יעיף אותי. הוא קיבל את מה שהוא רוצה, ומי אני בכלל עכשיו?
הדמעות טיפסו בגרוני, צורבות בעיניי ולבסוף מכתימות את לחיי.
בסופו של יום אני לא תום אחרת. אני אותה התום שבנים אוהבים לשכב איתה, ואז לזרוק אותה. פעם זה לא היה מפריע לי, מה השתנה עכשיו?
אני לא יודעת מה יותר גרוע, שפעם לא היה אכפת לי שהייתי חפץ עבור בנים, או שעכשיו אני נפגעת מזה שאני חפץ של בנים.
חפץ של אליאב.
יבבה חלושה נפלטה מפי. ממתי אני הפכתי לכזאת רגשנית?
קמתי ממכסה האסלה ויצאתי מחדר השירותים. העפתי מבט במראה. הייתי נראת כמו בחורה שברחה ממוסד סגור. נאנחתי בשקט והזמנתי את המעלית.
אני מניחה שכרגע היופי משקף את איך שאני מרגישה בפנים.
יצאתי מהמעלית והתקדמתי לכיוון המטבח. פתחתי את ארון התרופות, לקחתי כדור אדוויל, מזגתי לעצמי כוס מים והנחתי את הכדור על הלשון. בעזרת המים בלעתי אותו, וכבר הרגשתי הקלה.
חטפתי את התיק שלי מהספה בסלון ויצאתי מהבית. הלכתי בשביל הגישה אשר היה מוקף בפרחים ובפסלים. צעדתי בשביל הזה כל כך הרבה בשבועות האחרונים. למה שאני צועדת בו עכשיו אני מרגישה שזו הפעם האחרונה?
"תום!" שמעתי את קולו של אליאב קורא לי. בלעתי את רוקי והסתובבתי לכיוון הבית, רואה את אליאב עומד במרפסת שבין אצבעותיו סיגריה. אם אני לא טועה, הוא זה שלא נתן לי לעשן!
פלג גופו העליון היה חשוף, וששת הקוביות המקסימות שלו היו חשופות לעיניי האדומות. פלג גופו התחתון היה לבוש בטרנינג אדידס רופף. שיערו היה מבולגן.
בלעתי את רוקי,
"מה?" שאלתי. אני לא בטוחה אם הוא שמע אותי שם, למעלה, במרפסת.
"לאן את הולכת?" הוא שאל בחזרה. מסתבר שהוא כן שמע אותי. מה אני אמורה להגיד לו? שאני מנסה להקדים תרופה למכה? שאני לא רוצה להעמיד אותו במצב של לזרוק אותי לאלף עזאזלים?
"א-אני לא יודעת." אמרתי בקול רועד.
לפתע הוא נעלם מהמרפסת. העפתי מבט אחרון בבית, הסתובבתי והמשכתי לצעוד בשביל.
יד לפתה את זרועי וסובבה אותי, מסתבר שזו היד של אליאב.
"למה את הולכת?" הוא שאל, מביט בעיניי האדומות ונושך את פנים הלחי שלו. השפלתי את מבטי במהירות, לוחשת,
"אני לא הולכת להיות היזיזה שלך, אליאב. הייתי כזאת של יותר מדי גברים." לחשתי בשקט. כל הפעמים בהם קמתי והלכתי מבתים של גברים עברו לנגד עיניי. אני לא רוצה עוד פעם כזאת.
טעיתי. שכבתי עם אליאב.
וזאת הייתה הטעות הכי יפה שחוויתי בחיי.
תמונות מהלילה שעבר רצו במוחי, המגע, הנשיקות. אני דיי בטוחה שיש לי סימן סגול מתחת לאוזן.

"תום…" אליאב נאנח. גם רועי עשה את אותו הדבר, כשהוא הסביר לי שזה בחיים לא יקרה. שאני לא הילדה הטובה שכולם מחפשים. לנשום, תום. הדמעות מעקצצות בעיניי, אך אני לא נותנת להן לזלוג. רק עוד קצת, תום. את לא יכולה לבכות מולו.
"זו לא את, זה אני. את לא הילדה הטובה שאני מחפש, את לא מישהי שאני רואה איתה עתיד, קדימה, תגיד את זה!" צעקתי, הדמעות זולגות על לחיי. נכשלתי. הנה, אני שוב בוכה מולו.
"תום, זה לא ככ-"
"זה תמיד ככה! אז לא, אני לא הבתולה הקדושה המזדיינת, אני לא הילדה הטובה שתסתום את הפה אם מישהו יצעק עליה וישפיל אותה, אבל לאף אחד אין זכות לשפוט אותי! אף אחד לא יודע מה אני עברתי, וכולם יכולים ללכת לעזאזל, גם אתה!" צעקתי בעצבים, הדמעות זולגות על לחיי ורק מתעצמות. כשלתי צעד אחורה, נופלת על השביל וקוברת את ראשי בין ידיי, בוכה בשקט. למה נהפכתי? בחיים לא הרגשתי כל כך הרבה שנאה עצמית כמו באותו הרגע.
"לעזאזל, תום…" הרגשתי ידיים חסונות עוטפות אותי, וראשי נקבר בחזהו של אליאב.
ידו שפשפה את גבי התמיכה, הוא רצה להודיע שהוא כאן בשבילי.
"אני בחיים לא הייתי אומר לך את זה, אני בחיים לא הייתי עוזב אותך בלי סיבה. אני בחיים לא אעזוב אותך, את מקשיבה לי?" הוא הכריח אותי להביט בעיניו, ידיו תופסות בשני צדדי הפנים שלי. הנהנתי, עדיין בוכה בשקט. הוא חזר ואימץ אותי אל בין זרועותיו, מלטף את גופי ברכות וטומן את ראשו בשיערי.
הוא הגבר הראשון שלא רצה להעיף אותי ממנו, הוא הגבר הראשון שרצה אותי קרובה אליו.
לאחר כמה דקות, בהן הבכי נרגע, הרמתי את מבטי והבטתי בעיניו של אליאב, אשר הביט בי במבט רך.
באותו הרגע הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי וקבר את ידו בשיערי, מצמיד אותי אליו.
לשונו ליטפה את שפתי התחתונה, ואז הוא נשך אותה ברכות. נאנקתי בשקט, אצבעותיי מושכות בשיערו ברכות ומברישות אותו. רציתי לעשות את זה עוד ועוד, מאתמול בערב.
הלשונות שלנו התמזגו ושיחקו אחת בשניה, מלטפות ונוגעות. רטט עבר בכל גופי, דמי זרם במהירות וליבי נדם. הפרפרים ריחפו בבטני.
התנתקנו מהנשיקה בקושי, מביטים זה בעיניים של זו.
"רציתי להגיד לך שאני צריך לטוס לשלושה שבועות לפריז, ואולי עדיף שנעשה את השיחה הזאת שאני אחזור, כדי ששנינו נוכל לחשוב על הדברים ולדעת מה אנחנו רוצים." אליאב אמר, מלטף את שיערי. השפלתי את מבטי.
הוא הולך לעזוב אותי לשלושה שבועות, לבד? אני אמות מגעגועים אליו.
"אבל עכשיו, אני חושב שאולי עדיף שתצטרפי אלי. במילא את בחופש. את רוצה לבוא איתי לפריז, תום?" הרמתי את מבטי במהירות, נועצת את עיניי במבטו הרציני. ניסיתי למצוא ניצוץ של שעשוע בעיניו, או בשפתיו, אך הוא לא היה לא שם ולא שם.
אליאב היה רציני.
"אתה רוצה שאני אבוא איתך לפריז, לשלושה שבועות?" אמרתי בנשימה אחת. אלוהים, אני לא נושמת. אותי, כאילו, אותי, תום, הוא רוצה לקחת לפריז?
"לא… אליאב… זה המון כסף, אני לא יכולה לבוא איתך, אוף…" מלמלתי, למרות שרציתי לצרוח "i do".
"בחייאת, לא חסר לי כסף. אני יותר אהנה אם תבואי איתי. אני רוצה להכיר אותך, את מעניינת אותי, תום. מהרגע שראיתי את התחת שלך התעניינתי בך," קרץ לי. צחקתי והנדתי בראשי,
"אתה כזה דביל, אליאב." נשקתי לשפתיו ברכות.
"זה אומר שתבואי איתי לפריז?" הוא חייך והצמיד את שפתיו לשפתיי בשנית.
"אז מתי הטיסה?"
***
נכנסתי לבית המוכר והחמים, בו לא הייתי זמן רב והספקתי להתגעגע אליו. לאנשים בו, פחות. למען האמת, בכלל לא התגעגעתי לרועי. הדבר האחרון שרציתי זה לראות אותו.
רועי ואגם ישבו על הספה וצפו בטלוויזיה. אגם הייתה בין ידיו וראשה היה מונח על חזהו. פעם אנחנו היינו ככה. בלעתי את רוקי, מרגישה את הדמעות מעקצצות בעיניי. כמו שאומרים, מהפח אל הפחת.
"תום!" רועי קם במהירות, אגם לא הבינה מה קרה.
"לא התכוונתי להפריע, רועי." לחשתי בשקט והתחלתי להתקדם לכיוון חדרי.
"חכי שניה,"
"אתה מרגיש אל אגם משהו?" שאלתי, מנסה להסתיר את הדמעות אשר נקוו בעיניי.
"כן, תום…" הוא מלמל בשקט, משפיל את מבטו. חייכתי חיוך רחב ומאולץ, לוחשת,
"אז בהצלחה לך איתה. אני ממש לא הולכת לעמוד לכם בדרך. בעוד חודשיים אני אחגוג שמונה עשרה ואעוף מהדירה הזאת." אמרתי בקול רועד ונכנסתי אל החדר שלי, סוגרת אחריי את הדלת.
"תום!" רועי דפק על הדלת בחוזקה, אך אני רק נעלתי אותה בתגובה לכך.
ישבתי כשגבי צמוד לדלת, קברתי את ראשי בין ידיי ונלחמתי בדמעות שאיימו לזלוג. אני צריכה להפסיק לבכות כל כך הרבה.
הטלפון שלי צלצל,
'הדביל', זאת אומרת, אליאב, התקשר.
"הלו?" עניתי, קולי רועד במעט.
"את בוכה?" אליאב נדרך מיד. גיכחתי בשקט,
"לא, דביל. אני בסדר." לחשתי בשקט.
"אוקיי, מחר בבוקר, בשעה תשע וחצי תהיי מוכנה, אני אבוא לקחת אותך מהבית שלך. אני אתקשר אלייך שתרדי, הטיסה שלנו בשתים עשרה." הוא אמר ברכות.
"בסדר," משכתי באפי.
"למה את בוכה, בייבי?" הוא שאל, הפעם בטוח בכך שאני בוכה.
"לא טוב לי בבית. רועי משגע אותי." לחשתי בשקט.
"עשר דקות אני אצלך, תתחילי לארוז, אני אעזור לך שאגיע. קומה שביעית, נכון?" הוא שאל.
"כן, קומה שביעית." אישרתי וניתקתי את השיחה, אחוזת התרגשות. הוא בא עד אלי, רק בגלל שקצת בכיתי?
קמתי מהרצפה והלכתי לכיוון הארון, מחייגת תוך כדי לליאור.
"אחות קטנה!" הוא ענה לי. הוא ושירן בירח דבש, בארצות הברית.
הם יגיעו רק בעוד שבועיים.
"אח גדול, תקשיב, אני נוסעת לפריז." הודעתי במהירות.
"עם מי?" הוא שאל, קולו חושד.
"עם ידיד שלי." אמרתי.
"שזה?" הוא שאל בעוד יותר חשדנות. נאנחתי בשקט,
"קוראים לו אליאב-"
"זה מהמלון?"
"כן-"
"לא!"
"אני לא שואלת אותך, ליאור. רק רציתי להודיע לך שאני לא אהיה בארץ שתחזור." אמרתי בעצבים.
"לכמה זמן את טסה?" הוא שאל בשקט, נאנחתי,
"שלושה שבועות."
"את הולכת ללכת בחזרה לארץ?! כמה זמן?!" הוא אמר בפאניקה, גלגלתי את עיניי, למרות שהוא לא ראה את זה,
"כן, אני הולכת לחזור ברגל." אמרתי בציניות.
"טוב, טוב. נרגעתי." הוא אמר.
"אוקיי, אז אתה ושירן תמשיכו להנות בירח דבש, נדבר, אוהבת אותך אח גדול." אמרתי במהירות וניתקתי, לפני שיספיק להגיד משהו.
הוצאתי בגדים מהארון. בגדים פשוטים, בגדים מהודרים, ובין היתר גם התלבשה תחתונה. דפיקה נשמעה על הדלת הראשית, והיא נפתחה.
יצאתי מהר מהחדר וראיתי את רועי ואליאב עומדים ומביטים זה בזה בזעם.
"אליאב!" חייכתי והלכתי אליו. פניו הפכו למלאות רכות, והוא פנה להביט בי. חיבקתי אותו ומשכתי אותו לכיוון החדר שלי, מתעלמת לחלוטין מרועי.
"הוא דפוק, הרועי הזה," מלמל אליאב בעצבים.
"לפעמים." חייכתי חיוך רך והבטתי בו. "התגעגעתי אלייך," הוא מלמל ומשך אותי אליו, כורך את ידיו סביב מותניי ומצמיד את שפתיו לשפתיי.
"כן?" צחקקתי אל בין שפתיו.
"בהחלט." אמר ברכות.
"טוב, התחלת לארוז?" שאל, מביט בבגדים על המיטה, מבטו נעצר על ההלבשה התחתונה. הוא נשך את שפתו התחתונה בזמן שצחקתי,
"תרגע."
"אני מדמיין אותך לבושה בזה." לחש, מלטף את שיערי ברכות. גלגלתי את עיניי בזמן שהוא נשק לשפתיי בשנית.
"תעזור לי, תוציא את המזוודה מהארון." חייכתי והתחלתי לסדר את האיפור שלי בנרתיקים המיועדים לנסיעות.
"כן המפקדת," הוא נשק לעורפי והוציא את המזוודה.
***
"תום!" אורי רץ אלי, מחבק אותי.
"אוריקוש," נשקתי למצחו וחיבקתי אותו בחוזקה. הוא האושר שלי, הילד הזה. הוא פשוט מדהים.
"את יודעת, סיימתי עם ההקרנות! בשעתיים האלו שלא היית כאן אני ואליאב היינו אצל הרופא, הוא אומר שעכשיו אני אהיה רק על תרופות!" אורי אמר בנשימה אחת, מרוגש. חייכתי חיוך רחב, מחבקת אותו אלי עוד יותר,
"זה מדהים!" אמרתי בהתרגשות.
"יגדל לי השיער!" הוא אמר בניצחון, בזמן שאני מחצתי אותו אלי ברכות. אין ספק, זה מה שעשה לי את היום.
"רוצה לחגוג את זה בחדר הציורים?" הרמתי לעברו גבה. שמעתי את אליאב מגחך מעלינו.
"כן!" הוא אמר בהתלהבות. עלינו במעלית ונכנסנו לחדר הציורים, אליאב היה איתנו.
"יש לאליאב ציורים חדשים," אורי לחש באוזני, מבלי שאליאב ישמע. חייכתי חיוך רחב.
"אליאב, אולי תביא לנו לאכול?" התחנפתי. רציתי שהוא ילך רק כדי שאני אוכל לראות את הציורים.
"בטח," אמר בתמימות והזמין את המעלית. היא הגיעה, הוא נכנס לתוכה ונעלם.
הלכתי במהירות לכיוון הארון, רואה שני ציורים חדשים.
הוצאתי אותם ונשענתי על הארון, בוחנת את הציור הראשון. הציור היה דיי מפחיד. ראו אישה, שפניה לא נראים אלא רק שיערה, יושבת על מיטה, פניה מורכנים והיא אוחזת באקדח. בלעתי את רוקי ועברתי לציור הבא.
הציור הבא היה מדהים. בציור שנינו היינו מצויירים, בזמן שאנחנו עושים אהבה. הוא היה מעליי, שיערי היה מפוזר על הכרית וידי אוחזת בידו. הציור צויר בפחם.
"מדהים," לחשתי בשקט.
"את באמת חושבת ככה?" שמעתי את קולו של אליאב מאחורי. קפצתי בבהלה והסתובבתי אליו, מחזירה במהירות את הציורים לארון.
"היי, ידעתי שאת מסתכלת עליהם. את באמת חושבת שהציור הזה מדהים?" הוא צחק, לחיי האדימו והנהנתי,
"הכי טובים שראיתי."
***
"טיסה 323, קריאה אחרונה."
והמראנו.
***
אז… איך הפרק?
אני ממש גאה בעצמי, לשם שינוי. בזמן האחרון אני כותבת המון, וגם מכריחה את עצמי לכתוב פרקים ארוכים ומספקים.
אני חושבת שהסיפור הזה עומד להגיע לסביבות הארבעים פרקים, נקווה שיותר.
אני גם ממש רוצה להודות על כמות התגובות על הפרקים האחרונים, כל תגובה שלכן מחממת לי את הלב ונותנת לי עוד יותר מטובציה לכתוב פרקים, כך שהרוב בזכותכן.
אני חושבת שבימים רביעי וחמישי לא יצא לי לכתוב פרק, בגלל שאני אהיה בטיול שנתי, אבל אני אשתדל לכתוב בפרק בנסיעות.
בכל מקרה, יש לכן למה לצפות לימים ראשון, שני ושלישי, כי החלטתי שאני הולכת להפציץ בפרקים!
אוהבת המון המון, וסליחה על החפירה 3>