"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק עשרים ושלוש

פרק 23 – תמשיכי לנשום

"אני לא רוצה להזכיר אותה." לחשתי בשקט, מסתובבת אליו ומביטה בעיניו המופתעות.
"מה-"
"אני לא רוצה להזכיר לך את אביה. אני רוצה שתרגיש אלי משהו בזכות מי שאני, לא כי אני מרגישה את מי שהייתה האהבה הכי גדולה שלך." הרגשתי את הדמעות מציפות את עיניי.
זה שאני מזכירה לו את אביה אמורה להיות מחמאה? כי אני לא מרגישה מוחמאת כרגע.
"זה לא ככה…"
"אז איך זה?" שאלתי בשקט, קולי כמעט ולא נשמע.
"זה… פשוט… החיוך שלך, בעיניים, הצחוק…" הוא אמר בקול שבור מעט, לא מסביר באמת את מה שהוא מרגיש.
"אני לא מבינה אותך, באמת." קולי התחזק, מצאתי את עצמי עצבנית.
"אתה לוחש לי מילים יפות בחופה, ואז מתמזמז עם הבלונדה. ואז אתה מגרש אותה ובא למיטה שלי. מה אתה רוצה ממני, רועי?" תבעתי לדעת. נמאס לי להיות תלויה באוויר. אני צריכה תשובות, ועכשיו.
"אני לא יודע." הוא נאנח ואחז בשיערו ביאוש. נשכתי את שפתי התחתונה וניסיתי לשלוט בכעס שלי. אז מי יודע? אלוהים?
"טוב." פלטתי בעצבים והסתובבתי אל צידי השני, מפנה את גבי אליו. אין לי כוח אליו עכשיו.
"בבקשה, תום… תביני אותי."
"אני לא יכולה להבין אותך רועי, אם אתה לא מבין את עצמך." ובמילים אלו עצמתי את עיניי ונרדמתי.
***
"זה מעייף…" רועי פיהק ולגם מהקפה שחור שלו. הוא ישב בסלון, אני ישבתי לצידו ושנינו חשבנו על ניסוח ההודעה אשר תעביר מסר ברור וחלק –
אנחנו מחפשים שותף שפוי.
"אתה מדבר כאילו אתה עושה באמת משהו…" מלמלתי וכתבתי בכתב ברור ויפה את מספר הטלפון שלי.
"למה את שלך?" רועי שאל בכעס קל.
"כי אני לא סומכת עלייך." עניתי בפשטות וחייכתי. הוא יודע בדיוק למה אני מתכוונת. הוא יכול להביא איזו בלונדינית עם ציצי ענק, ועוד לעשות לה הנחה משמעותית במחיר, מה שאנחנו לא בדיוק יכולים להרשות לעצמנו.
"לא סומכת עלי?" הוא שאל בכעס. נשארתי רגועה.
"אוקי." הוא לפתע אמר, קם, ויצא מהבית בטריקת דלת. נאנחתי בשקט. מה הוא כל כך נפגע?
נשכבתי על הספה ובהיתי בתקרה. חשבתי על מה שקרה אתמול. אולי הייתי יותר מדי קשוחה עם רועי? זה בסדר אם הוא לא יודע מה הוא רוצה. אולי הוא צריך זמן.
אולי אני פשוט צריכה לתת לו דחיפה קטנה. אני צריכה לנסות יותר, להראות לו שאני בעניין שלו.
אני בעניין שלו… נכון?
הרצתי שוב בראשי את אירועי אמש. המילים, המגע, המבטים. לחיי הסמיקו מהמחשבה על כל המילים היפות שהוא אמר לי שהיינו מתחת לחופה.
לפתע צץ רעיון בראשי.
שהוא יחזור, אנחנו נשב לאכול ארוחת ערב רומנטית. כן.
***
הנחתי את הסכום לצד הצלחת הריקה והסירים, מזגתי לכוסות היין השקופות יין אדום והדלקתי את הנר. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי קצת נואשת. ממתי אני טורחת כל כך עבור גבר?
טוב… הוא לא סתם גבר. אני חושבת שאני באמת מרגישה אליו משהו.
אבל אסור לפתח ציפיות.
רצתי למקלחת, התקלחתי בזריזות ולבשתי שמלה אדומה ויפה. פיזרתי את שיערי והשארתי את פניי נקיות מאיפור.
הלכתי לסלון וחיכיתי לו.
רשרוש מפתחות, דלת נפתחת. קמתי במהירות מהספה והבטתי לכיוון הדלת בציפייה. רועי נכנס לבית, מלווה בבחורה בעלת שיער חום בהיר ועיניים ירוקות, שלבשה שמלה שחורה קצרה.
בלעתי את רוקי והרגשתי את לחיי מאדימות. טרחתי בשבילו, רציתי שאולי… אולי נבלה ביחד ונחשוב מה לעשות… והוא בא עם מישהי הביתה. רועי היה נראה מופתע. מבטו התרכך שהוא הבחין בשולחן המהודר, והוא הסיט את מבטו אלי.
"תום-"
"זה… זה סתם…" מלמלתי.
"ואיי, אני באמת קצת רעבה! זה נראה ממש טעים. זה בשבילנו?" צייצה הבחורה בהתרגשות. ניסיתי להסתיר את הדמעות שעמדו בעיניי בעזרת חיוך רחב ומאולץ,
"בטח, תהנו." אמרתי בקול רועד. הבחורה חייכה והתיישבה בספה, לוגמת מכוס היין שהייתה אמורה להיות שלי.
"אני… אני התכוונתי לצאת," אמרתי בקול רועד, הולכת לכיוון השיש וחוטפת את התיק שלי.
"תום-"
"תהנו." אמרתי בשקט ויצאתי מהדירה. סגרתי אחרי את הדלת ונכנסתי למעלית, נותנת לדמעות לזלוג על לחיי. השענתי את ראשי על המראה ועצמתי את עיניי.
תום, את כל כך מטומטמת. למה את בכלל מנסה?
הגעתי לקומת הקרקע ויצאתי מהמעלית. יצאתי מלובי הבניין היישר אל הקור. לעזאזל, אפילו לא לקחתי עליונית.
הלכתי לכיוון הרכב שלי, הרוח הקרירה שנשבה בידרה את שיערי וגרמה לשמלתי להתעופף לכל הכיוונים. הדמעות זלגו על לחיי באיטיות. שוב הכנסתי את עצמי לכאב אין סופי. אני הייתי האישה שמזיינים, שרק גורמת להנאה רגעית. לא הייתי האישה שמישהו ירצה להתחתן איתה, להקים איתה משפחה. אולי הגורל שלי הוא להיות לבד.
נכנסתי לרכב והתנעתי אותו. הוצאתי מתיקי את קופסת הסיגריות שלי והדלקתי אחת. הצמדתי אותה לשפתיי ופתחתי מעט את החלון, כדי שהעשן יוכל לחמוק החוצה. התחלתי לנסוע, לא יודעת לאן. גם למרבה המזל, שכחתי את הטלפון שלי בחדר. אני והפזיזות שלי.
בעוד שבועיים אני מסיימת את כיתה י'א, ואני אתחיל את כיתה י'ב. אני לא מאמינה איך הזמן עבר. אני זוכרת אותי ואת ליאור יושבים על המיטה שלו, הוא משמיע לי מוסיקה רועשת ששובה את ליבי ואני מבקשת ממנו שיצרוב לי דיסק.
היום, מי משתמש בכלל בדיסקים?
אני מחנה את הרכב שלי בחניית המועדון המוכר בו איתי עובד. יצאתי מהרכב והתחלתי ללכת לכיוון כניסת המועדון.
הסלקטור לא עושה לי בעיות ומכניס אותי למועדון במהירות.
התחלתי ללכת אל הבר. התיישבתי על אחד הכיסאות וביקשתי מהברמן בירה. לא ראיתי את איתי באופק, ושמחתי על כך. אם הוא יראה אותי פה הוא לא יתן
לי לשתות. הדלקתי עוד סיגריה ועישנתי אותה באיטיות, מנסה להרגע.
על מה חשבתי בכלל? רועי הוא לא גבר של זוגיות. הוא רק דופק וזורק.
אני חייבת להתחיל לחזור לעצמי. אחרי ששתיתי כוס בירה אחת, קמתי מהכיסא הגבוה ויצאתי מהמועדון. המוסיקה החזקה-מדי גרמה לי לכאב ראש.
נכנסתי לרכב והשענתי את ראשי על המשענת, עוצמת את עיניי ונאנחת.
אסור לי לנהוג עכשיו. מה אני אעשה?
החלטתי להתניע את הרכב בכל מקרה ולנסוע הביתה. כוס בירה לא הרגה אף אחד, נכון?
הדלקתי את הרדיו והגברתי את המוסיקה השקטה שהתנגנה בגלגלצ'.
קיוויתי שהם כבר בחדר של רועי. אני לא צריכה עכשיו לסבול אותם בסלון. הצצתי בשעון, השעה הייתה עשר וחצי בלילה. משום מה, הרגיש לי יותר מאוחר.
החנתי את הרכב בחניה הקבועה שלי מתחת לבניין, יצאתי ממנו ונעלתי אותו. נכנסתי אל לובי הבניין והזמנתי את המעלית.
זמזמתי לי להיט פופ קליט, המעלית הגיעה ונכנסתי לתוכה. לחצתי על הקומה השביעית והגעתי לקומה תוך שניות ספורות. הוצאתי את המפתח מתיקי הכנסתי למנעול וסובבתי. פתחתי את הדלת וסגרתי אחרי שנכנסתי לדירה. הם לא היו בסלון, והשולחן היה נקי. הלכתי למטבח, גם הכלים היו שטופים.
גבותיי הורמו מהפתעה והנדתי בראשי כלא מאמינה. הלכתי לחדרי, שומעת את דפיקות המיטה כנגד הקיר מהחדר של רועי.
דמעות לא רצוניות עלו בעיניי, אך התעלמתי מהן ולקחתי את הטלפון שלי.
שש שיחות שלא נענו מרועי. גלגלתי את עיניי וזרקתי את הטלפון על המיטה. חזרתי לסלון ונשכבתי בספה, התכסתי בשמיכה שהייתה שם והדלקתי טלוויזיה. העברתי לערוץ ניקולודיאון, כי ידעתי שבשעות כאלו משדרים מרתון של בובספוג.
הדלת של רועי נפתחה בחריקה שקטה וראיתי את הבחורה ממקודם נכנסת למטבח, רועי אחריה.
"אני מכינה קפה, רוצה גם?" היא שאלה בקול גבוה.
"כן…" שמעתי את רועי ממלמל. רגע, למה הוא לא מגרש אותה? היא הולכת לישון כאן?
"איך אתה חושב שתום תקבל את זה?"
לפתע שמעתי אותה לוחשת. הם כנראה לא ראו שאני שוכבת על הספה.
"שאת השותפה החדשה? אני חושב שלא יהיה לה אכפת." רועי אמר באדישות, הרגשתי את פניי מאדימות מכעס. היא השותפה החדשה שלנו?! הוא אפילו לא התייעץ איתי! הוא לא אמר לי כלום!
בטח שיהיה לי אכפת!
"טוב, אני בסלון." שמעתי את רועי אומר.
הלך עליי.
רועי נכנס לסלון והביט בי, לא נראה מופתע.
הוא התיישב ליד רגליי ולחש,
"אני מצטער."
"תעזוב אותי." אמרתי, הדמעות כבר זלגו על לחיי. רק ראיתי אותו וכבר אני בוכה, לעזאזל.
"תום-"
"השותפה שלנו? באמת?" אמרתי בקול חנוק והתיישבתי בספה.
"אני לא מאמינה!" אמרתי בזעם, נותנת לדמעות לזלוג על לחיי.
"תום," מבטו של רועי התרכך כשהוא ראה שאני בוכה,
"אתה דפוק, רועי! אתה פשוט דפוק! הכנתי לנו ארוחת ערב ואתה בא עם זנזונת! אני כלום? אני לא שווה שום דבר?" שאלתי, מייבבת. אלוהים, אני בטח נראת מעוררת רחמים.
"סליחה, שכחתי שאני פה רק שאתה רוצה לזיין מישהי." קמתי מהספה וברחתי לחדר. נשכבתי במיטה שלי וקברתי את ראשי בכרית. בכיתי לתוכה כמו שלא בכיתי בחיים.
למה אני היחידה שלא מצליחה למצוא מישהו שיאהב אותי?
מה לא טוב בי?
הרגשתי לפתע שאני מאבדת את האוויר. החדר הולך ונהיה קטן יותר ויותר ונקודות שחורות מופיעות בשדה ראייתי.
לא… לא שוב…
קמתי מהמיטה והלכתי לכיוון תיקי, אך קרסתי על הרצפה. נאבקתי בדמעות ובקושי לנשום.
"תום?!" שמעתי את קולו של רועי. לא יכולתי לענות.
"לעזאזל, תום, תנשמי," הרגשתי את ידיו החמות על לחיי. הוא יישר את מבטי אליו ולחש לי מילים מרגיעות.
"תמשיכי לנשום," הוא לחש, וכך עשיתי.
המשכתי לנשום.
***
אין לי מילים.