"תן לי עוד סיבה לנשום" – עונה שניה, פרק ארבעים

פרק 40 – רגע לפני

התעוררתי בבוקר, שכובה על הרצפה הקרה.
כל אירועי הלילה שעבר הציפו אותי בשניה.
כל הצעקות, כל הבכי.
ידעתי שאליאב לא בגד בי, בגלל שזאת הייתה מסיבת הרווקים שלו.
מותר לו.
נאנחתי והתיישבתי על הרצפה.
לחיי היו דביקות. מבלי להסתכל במראה ידעתי שאני נראת כמו גוויה מהלכת.
דפיקה נשמעה על הדלת,
"תום?" קולו של אליאב נשמע. קמתי באיטיות, אך קרסתי בחזרה על הרצפה, כאב ראש תקף אותי.
האנגואבר.
"תום?" אליאב פתח במהירות את הדלת, מביט בי.
"בייבי," קולו היה מלא דאגה. הוא התיישב לצידי, אצבעותיו מלטפות את לחיי ברכות. הוא הצמיד את שפתיו למצחי,
"אני כל כך מצטער, בייבי. אני לא חשבתי שזה אסור ו-"
"זה לא משנה," בלעתי את רוקי, ראשי נשמט על חזהו בעייפות.
"בואי נקלח אותך," אמר וקם מהרצפה. אחרי שתי שניות הוא הרים אותי בעדינות, ראשי מונח על חזהו ועיניי נעצמות בעייפות. ראשי פעם בכאב.
"אחר כך נאכיל אותך, נתן לך לשתות מיץ תפוזים ותקחי כדור." אליאב נשק למצחי ברכות.
"כולם עדיין ישנים?" שאלתי בשקט, לא יכולתי להרים את קולי, כל לחישה נשמעה עבורי כמו צעקה.
"אגם ורועי בחדר האורחים הקרוב, שירן וליאור הלכו לפני חצי שעה." אמר אליאב. הוא לחץ על כפתור זימון המעלית וכשהיא הגיעה נכנס לתוכה ולחץ על הקומה הרביעית.
כשהגענו לחדר אליאב הניח אותי על המיטה ועזר לי לפשוט את בגדיי.
"תודה," לחשתי והתכסתי בשמיכה.
"אני אלך למלא לך את האמבטיה, דקה חוזר." אמר ונשק לשפתיי ברכות. הוא נעלם אל תוך חדר האמבטיה.
עצמתי את עיניי ונאנחתי בשקט.
עשיתי בעיות אתמול.
קראתי לאליאב שמוק וגם לליאור, ולרועי קראתי זבל, ואז לכולם בני זונות.
מתי אני אלמד לשתוק?
אליאב חזר תוך שתי דקות והרים אותי שוב, רק שהפעם הייתי ערומה.
זה היה די מביך, אני חייבת להודות.
הוא הניח אותי בזהירות באמבטיה, פשט את בגדיו ונכנס גם הוא. אליאב משך אותי אליו. כרכתי את זרועותיי סביבו והבטתי בעיניו.
"סליחה," הוא נשק לצד צווארי.
"לא, אני מצטערת. לא הייתי צריכה להתנהג בכזאת ילדותיות…" מלמלתי בשקט. אני חייבת להודות, כן פגע בי שאליאב נגע בחשפנית, אבל הנחתי שזה מותר, בכל זאת זו הייתה מסיבת הרווקים שלו.
"את קולטת שמחר אנחנו הולכים להיות נשואים?" אצבעותיו של אליאב עברו בשיערי הרטוב.
"לא כל כך." הודתי. אליאב נשק לראשי ולקח מעט סבון בידיו,
"בואי נסבן אותך."
***
נשכבתי במיטה והבטתי בתקרה. לא היה לי דבר אחר לעשות. אליאב בסלון, משלים שעות עבודה שהוא פספס. לא רציתי שהוא יעבוד, רציתי שהוא יהיה איתי, כאן, במיטה.
הטלפון של הבית צלצל,
אליאב ענה לו מהסלון, אז אני הרמתי בשקט את השפורפרת שלצד המיטה,
"מה, אופיר? אמרתי לך, אני לא מעוניין בקשר איתך, אני הולך להתחתן מחר, ואני אוהב את תום יותר מאת החיים שלי, אז… תעזבי אותי!"
השיחה נותקה. הנחתי באיטיות את השפורפרת ונשכבתי בחזרה במיטה, חיוך קטן מבצבץ על שפתיי.
כמה שאני אוהבת אותו…
דלתות המעלית נפתחו, אליאב יצא ממנה. הוא קרס על המיטה ונשק לכל פניי,
"אני אוהב אותך." הוא לחש והעביר את ידו על זרועי, משפשף אותה בעדינות. יש לי תחושה שהוא ידע שהקשבתי לשיחה.
"אני אוהבת אותך." נשקתי לשפתיו ברכות ונכנסתי אל בין זרועותיו השריריות, כדי לקבל חום והגנה מצידו.
הנחתי את ראשי על חזהו ועצמתי את עיניי,
"את המתנה שאלוהים הביא לי, את כל מה שאני איי פעם רציתי באישה." הוא ליטף את שיערי ונשק לראשי.
"יש טובות ממני."
"בחיים לא תהיה מישהי יותר טובה ממך, בייבי. את האחת שלי, אני לא אעזוב אותך בחיים." הוא נשק לראשי פעם נוספת. צחקקתי בשקט,
הוא מראה הרבה חיבה היום.
"לילה טוב." השפיל את ראשו לכיוון ראשי ונשק לשפתיי ברכות.
עצמתי את עיניי, אך לא הצלחתי להרדם.
אני מתחתנת מחר.
***
עמדתי מול המראה.
הייתי לבושה בשמלה המדהימה שקניתי, ובנוסף לכך, גם הייתי מאופרת והשיער שלי היה מסודר בצורה מקסימה.
בקבוקים רכים גלשו על כתפיי ופרחים היו שזורים בניהם.
מבחינת איפור, לא הייתה למאפרת הרבה עבודה. ביקשתי איפור עדין ובסיסי.
שפתיי נמרחו באודם אדמדם בהיר, בקושי נראה. מתחת לעיניי שורטט לו קו דק של עיפרון בצבע טורקיז, אשר גרם לעיניי הירוקות ולעורי החיוור במעט לזרוח.
סומק ורדרד הוברש על לחיי, ואני חושבת שנתן לי הסמקה שנראת טבעית לגמרי.
חייכתי חיוך קטן למראה.
אני נראת טוב עם זוג נעליי העקב הלבנות האלו.
אני נראת טוב עם השמלה המדהימה הזאת.
אני מרגישה טוב, כי אני הולכת להתחתן עם הגבר הכי מדהים בכל היקום וגם מחוצה לו.
לפתע עצב כבד נפל עליי. אמא לא התעוררה, היא לא תראה את הבת שלה מתחתנת.
ידי התאגרפה, אך לפתע דלת החדר הפרטי אשר נתנו לי לשהות בו בסלון הכלות נפתחה.
שירן הביטה בי בהתרגשות,
"הוא כאן!"
צחקקתי בשקט והסטתי את מבטי מהמראה. התחלתי לצעוד לכיוון הדלת, אך שירן עצרה אותי.
"את יפיפייה, מותק." נשקה ללחי שלי וחיבקה אותי אליה בחוזקה. צחקקתי בשקט וחיבקתי אותה בחזרה.
אני גם מרגישה יפיפייה.
נפרדתי ממנה לשלום, למרות שידעתי שהיא עוקבת אחריי, רק כדי לראות את תגובתו של אליאב. קיוותי שהוא יאהב את איך שאני נראת.
ואז ראיתי אותו.
הוא עמד שם, לבוש בחליפה מחוייטת שחורה ואלגנטית, שהפכה אותו ליותר יפה ממה שהוא יכול להיות.
שיערו החום, שבדרך כלל היה מבולגן על ראשו, היה מסודר בקוצים יפים ומדוייקים. הוא הרים את מבטו, ומבטי פגש בשלו. מצאתי את עצמי מסמיקה עוד לפני שהתקדם אלי צעד אחד.
התקדמתי לעברו באיטיות, נזהרת לא למעוד על נעלי העקב הגבוהות.
בניגוד אלי, אליאב התקדם במהירות וחיבק אותי בחוזקה אליו. הסמקתי וכרכתי את ידיי סביבו,
"אלוהים, את יפיפייה, תום." הוא לחש בשקט, שנינו השתחררנו מהחיבוק, והוא בחן אותי בעיניו הירוקות.
"אתה חושב?" צחקקתי והצמדתי את שפתיי לשפתיו. שפתיו היו רכות, והרגשתי טעם מר מעט.
אלכוהול.
מעדתי אחורנית.
"שתית?" שאלתי בשקט, מביטה בפניו. הוא היה נראה רגוע לגמרי,
"כן, הייתי צריך להרגע."
"להרגע? למה אתה לחוץ להתחתן איתי? אתה מתחרט?" אמרתי במהירות, מרגישה את הדמעות עולות בעיניי.
על מה אני בוכה? על שטויות. אני מאוד רגשנית בימים האחרונים, זה לא בא לי טוב.
"היי, בייבי, תסתכלי עליי," אליאב הרים את מבטי וליטף את הלחי שלי,
"אני בחיים לא אתחרט, בחיים לא. אני ואת זה לנצח. אני תמיד אהיה שם איתך, גם בגיל תשעים, שלא נוכל להזדיין בכל מקום, כמו שאנחנו אוהבים." הוא צחק וקירב אותי אליו. נאנחתי בשקט,
"אני חושבת שאני לחוצה." הודתי בשקט.
"זה הגיוני שתהיי לחוצה, גם אני לחוץ. אנחנו עומדים להתחתן, זה לא מובן מאליו." אליאב הצמיד את שפתיו לשפתיי, לא נותן לי להגיב לדבריו.
הפרפרים אשר התאחו ונחו בבטני שבו ופירפרו בה, ליבי פעם במהירות, וזיקוקי דינור התפוצצו בתוכו.
כל פעם שאליאב נגע בי, ההרגשה המדהימה הזאת חזרה.
ההרגשה שיש לי מישהו, ששייך רק לי.
***
היי בנות! סליחה על הפרק הנוראי, אני מקווה שלא רשמתי שטויות.
אני פשוט מתה מעייפות.
הבטחתי לחברה שאני אסיים את הפרק היום, והנה, קצת באיחור – אבל זה קרה!
אני ממש מצטערת על הפרקים הקצרים, אני אשתדל להאריך אותם.
אוהבת המון! 3>