"תן לי עוד סיבה לנשום" – עונה שניה, פרק שלושים ושש

פרק 36 – ריקנות

"הכל בסדר?" אורה שאלה, דאגה ניכרת בקולה. צחקתי והנהנתי באילוץ, אחר כך העברתי את מבטי על פניה הדואגות,
"אני אוכל אולי להתחיל מחר בבוקר? אני לא מרגישה כל כך טוב…" אמרתי בשקט. לא שיקרתי.
הרגשתי את ליבי נסדק.
אליאב שיקר לי שיש לו פגישת עבודה, והלך עם אופיר לבדיקת הריון? אני מבינה שהם החברים הכי טובים, אבל…
מה זה הקטע הזה?
אולי איתי לא יכל להגיע, אז אליאב היה מסביר לי, וברור שהייתי נותנת לו ללכת.
אבל הוא החליט לשקר לי.
"בוודאי, מחר, בשמונה בבוקר?" חייכה אורה. אילצתי חיוך והנהנתי, הסתובבתי, וברחתי בחזרה לרכב.
התנעתי את הרכב ודהרתי על הכביש, לכיוון הבית.
נכנסתי לבית, טורקת אחריי את הדלת. אורי ישב בספה והעביר את מבטו אלי, מרים את גבותיו בשאלה.
"יום גרוע…" מלמלתי בשקט והתיישבתי על הספה לצד אורי.
"איפה אליאב?" אורי שאל והניח את ראשו על כתפי. גלגלתי את עיניי,
"אפילו אלוהים לא יודע איפה הוא."
"אני מבין שרבתם…" מלמל אורי, בלעתי את רוקי. מבחינת אליאב אנחנו בסדר גמור, אבל אני כועסת עליו.
"אני עולה להתקלח, ביי אוריקוש." נשקתי לראשו וקמתי מהספה. הלכתי לכיוון המעלית ולחצתי על כפתור הזימון, המעלית נפתחה מיד ונכנסתי לתוכה. לחצתי על הכתפור של הקומה הרביעית, החדר שלי ושל אליאב.
כעבור כמה שניות הגעתי לקומה, וישר הלכתי לכיוון חדר האמבטיה. מיליתי את האמבטיה עד גדותיה ושפכתי שמן בריח לוונדר לתוך המים. בשניה כל החדר אפף ריח לוונדר.
פשטתי את בגדיי במהירות וצללתי אל תוך המים החמים והשמנוניים במעט.
שיערי צף על פני המים. עצמתי את עיניי ונאנחתי בשקט. מעניין מה אופיר ואליאב עושים עכשיו.
כמו שאני מכירה אותו, הוא בטח לקח אותה לאכול. הוא שומר עליה יותר מהכל. בלעתי את הדמעות שאיימו להתפרץ, ולחשתי בשקט,
"בבקשה שהכל יהיה בסדר." דמעה זלגה על הלחי שלי. הצמדתי את כפות ידיי זו לזו והתפללתי בליבי.
בדרך כלל אני לא טיפוס מאמין, אך הנסיבות גרמו לי לרצות להאמין.
רציתי להאמין לאליאב. הוא לא יפגע בי, הוא אוהב אותי.
ואני אוהבת אותו.
אלוהים, כמה שאני אוהבת אותו.
הוא היחיד שאהבתי כל כך הרבה בחיים שלי.
האהבה שהייתה לי אל רועי ואל איתי אפילו לא עשירית מהאהבה שלי אל אליאב.
הצמדתי את ידיי לפני ולחשתי את כל הבקשות שלי.
*שימו את הקישור שב'רציתי להוסיף'*
"בבקשה שאליאב ימשיך לאהוב אותי לנצח, בבקשה שכלום לא ישתבש, בבקשה שאליאב לא אוהב מישהי אחרת." הדמעות זלגו על לחיי, ולפתע הדלת נפתחה. אליאב עמד בפתחה. מחיתי את דמעותיי במהירות, אך ידעתי שנתפסתי.
"בייבי," אליאב היה עצור נשימה. הוא מיהר לכיווני וכרע לצידי ברך.
"דיי, בבקשה דיי," הסתרתי את פניי בעזרת כפות ידיי ובכיתי לתוכן.
"מה עשית עם אופיר במרפאה? למה שיקרת לי?" בכיתי בשקט, לא מעיזה להזיז את ידיי מפניי ולהביט בו.
"א-אני הלכתי לבדוק משרה שבדיוק התפנתה במרפאה, ואז… ראיתי אותך עם אופיר בבדיקת הריון…" ייבבתי בשקט. אליאב לא אמר דבר, רק הקשיב לדבריי,
"אני לא מספיק טובה? אני לא מספיק קשובה?" בכיתי בשקט.
"בייבי, את הכי טובה בעולם," אליאב הסיר את ידיי מפניי וניגב את דמעותיי.
"אז מה אני עושה לא נכון? למה היא תמיד זאתי שמקבלת את כולך?" הדמעות לא חדלו לזלוג על לחיי. הרגשתי כל כך מעוררת רחמים.
"כי…" אליאב נאנח וניגב את דמעותיי,
"הילד שבבטן שלה…" הוא המשיך, נראה שבתוכו היה מאבק בינו לבין עצמו,
"הילד שבבטן שלה, הוא שלי." הוא אמר.
עיניי נפערו באימה, הדמעות זלגו על לחיי.
היום אחד באפריל? כי זה בהחלט לא מצחיק.
"מה… מה?" שאלתי בשקט, ממצמצת בעיניי במהירות, מנסה להתעורר מהחלום בלהות.
"זה הילד שלי, תום. אני הייתי שיכור… בדיוק רבנו ו… היא הייתה שם בשבילי," הוא התחנן, מביט בי במבט מיוסר. אליאב… אליאב שלי, שכב עם אופיר, ויש להם ילד ביחד?
זה… זה לא הגיוני.
הרגשתי את הדמעות חונקות את גרוני, והרגשתי את ליבי מתנפץ לאלפי חלקים קטנטנים שלעולם לא יתחברו.
הדמעות זלגו על לחיי באיטיות, ואני מצאתי את עצמי בוהה בנקודה לא ברורה. המחשבה שאליאב נגע באופיר, שאופיר נגעה באליאב בדיוק במקומות בהם אני נגעתי…
מישהו לקח את החיים הטובים שהיו לי עם אליאב, וריסק אותם.
"תום-"
"תצא מכאן," קולי כמעט ולא נשמע. השפלתי את מבטי אל המים, לא מסוגלת להביט בו. הוא היה הבן אדם שהכי סמכתי עליו בשנתיים האחרונות. הוא היה החבר הכי טוב שלי, המאהב שלי, האהבה הכי גדולה שלי. הוא היה הארוס שלי.
הוא היה אמור להיות הבעל שלי, והיו אמורים להיות לנו שני ילדים יפייפים.
"בייבי-"
"תצא מכאן!" צרחתי בזעם, בכאב. בדמעות זלגו במורד לחיי והפכו אותי לחלשה ומסכנה. מבלי מילים מיותרות, הוא קם ויצא מהאמבטיה. הרגשתי ריקנות בחזה. ריקנות בכולי.
אולי בגלל שכבר לא היה בחזי לב. הוא לא פעם בהתרגשות.
כל הפרפרים שנחו בבטני מתו. הזיקוקים נעלמו כלא היו.
איך הוא היה מסוגל? איך הוא יכל?
זה לא משנה אם הוא היה שיכור או אם רבנו, אני מכירה את אליאב שהוא שיכור, הוא שולט בעצמו.
הוא רצה שינוי.
משהו אחר.
משהו שהוא לא אני.
גלשתי אט אט אל תוך המים החמים, ראשי היה בתוכם. עצרתי את נשימתי.
אוזניי נאטמו מרעשים, לא חשבתי על דבר, והלב שלי לא כאב.
זאת הייתה הרגשה נהדרת.
כעבור כמה שניות הוצאתי את ראשי מהמים והריקנות שבה וחזרה ומילאה אותי.
***
שכבתי במיטה בחדר האורחים. הבטתי בתקרה והדמעות זלגו על לחיי.
איך אני יכולה לגרום להן להפסיק?
העברתי את ידי על הסדינים הלבנים והנקיים.
הלוואי והעבר שלי היה נקי ולבן כמוהם.
הדלת נפתחה באיטיות, הבטתי בפתח החדר וראיתי את אורי.
חייכתי אליו חיוך רך וניגבתי את הדמעות שזלגו על לחיי במהירות,
"אוריקוש, אתה לא צריך לישון?" צחקתי והתיישבתי במיטה.
"ציירתי לך משהו," אורי לחש, רק עכשיו שמתי לב שבידו היה דף A1 מגולגל.
"הו, זה גדול. זה חייב להיות אדיר," צחקקתי בשקט. אורי העיף מבט בשידה, עשיתי כמוהו.
הטבעת נחה לה על השידה, השפלתי את מבטי במהירות.
"למה את לא עונדת אותה?" הוא שאל ללא הבנה. חייכתי חיוך קטן ובלעתי את רוקי,
"אני באתי ללכת לישון, אני לא ישנה עם טבעות." שיקרתי.
בזמן הקצר בו חשבתי, הבנתי שאחרי שאליאב בגד בי, ממש כמה ימים אחרי, הוא הציע לי נישואים.
לא יכולתי לענוד את הטבעת המקסימה הזאת, בעלת חיתוך הפרינסס.
"אוקיי." חייך אורי והתיישב לצידי על המיטה.
הוא הסיר את הגומיה שהחזיקה את הדף מגולגל, והציור נגלה לעיניי.
בציור, אני ואליאב עמדנו תחת החופה, אני לבושה בשמלת כלה מדהימה ונפוחה במעט ואליאב בחליפה שחורה.
זר ורדים בידיי, שיערי מפוזר על גבי.
הדמעות עמדו בעיניי. ככה זה היה אמור להיות.
ככה רציתי שזה יהיה.
"לא אהבת את זה?" אורי שאל בדאגה.
"לא, לא. זה יפהפה," לחשתי בקול רועד.
משכתי את אורי לחיבוק ונשקתי לראשו,
"זה מדהים. תודה." לחשתי, הדמעות זולגות במורד לחיי ומרטיבות מעט את שיערו של אורי.
"אין על מה."
כעבור כמה שניות התנתקנו מהחיבוק. אורי נשק ללחי שלי ויצא מהחדר, משאיר את העתיד שנלקח ממני אל מול עיניי.
***
אני בוכה.