"תן לי עוד סיבה לנשום" – עונה שניה, פרק שלושים ושלוש

פרק 33 – ביטול פגישה
http://m.youtube.com/watch?v=CMiVeK5zGz8

"בוקר טוב בייבי," שפתיים נשקו למצחי.
צחקקתי בשקט והתהפכתי על בטני,
"לא רוצה לקום…" מלמלתי בילדותיות.
כעבור שניה הרגשתי ידיים שריריות וחסונות מרימות אותי. נהמתי בשקט והנחתי את ראשי על חזהו השרירי של אליאב, עיניי עצומות.
"בייבי, יש לנו פגישה עם מנהל גן האירועים בעוד שעה וחצי, קדימה, קומי," ידו של אליאב ליטפה את שיערי ברכות.
"טוב, טוב," מלמלתי בעייפות. פקחתי את עיניי, מביטה בפניו של אליאב, הוא היה נראה רגוע.
אצבעי נתחבה בלחי שלו וצחקוק נפלט מפי. חיוך נפרש על פניו היפות, והוא השפיל את ראשו בכדי להביט בי,
"מישהי קמה שטותניקית," אליאב נשק לשפתיי ואני משכתי את זמן הנשיקה.
שפתיו הרכות רפרפו על שפתיי, ליבי פעם במהירות. אותם הפרפרים התעופפו בבטני, הרגשתי את האדמה רועדת תחתיי. כל האמירות על פרפרים, על זיקוקים ועל עיקצוצים, נכונות בהחלט. כל נשיקה עם אליאב הבעירה את ליבי וגרמה לאדמה תחתיי לרעוד בהתרגשות.
שפתיו האלוהיות התנתקו משפתיי באיטיות, צחקקתי בשקט ועיניי הביטו בעיניו.
"אתה באמת רוצה להתחתן איתי?" לחשתי בשקט. אליאב הניח אותי על הכיסא שלצד שולחן האוכל, עליו הונחו שתי כוסות קפה שחור ועוגיות אוראו.
אליאב אמר שהוא יפסיק לקנות את העוגיות האלו, מפני שאני פותחת אותן ואוכלת רק את קרם הווניל שמחבר בין העוגיות המתפוררות.
הוא לא עמד בהבטחתו והמשיך לקנות אותן.
"בייבי, את האחת שלי. אני רוצה להתחתן איתך, וגם להביא איתך ילדים." הוא כרע ברך לצידי ונשק לשפתיי ברכות. חייכתי חיוך קטן והנחתי את ידי על הלחי הימנית שלו, מצמידה את שפתיי לשפתיו ומתענגת על חום גופו.
כשהתנתקנו מהנשיקה העדינה, לחשתי בשקט,
"אני אוהבת אותך."
אליאב הצמיד את מצחו למצחי והעביר את ידו בשיערי,
"אני אוהב אותך הכי בעולם." הוא נשק לשפתיי נשיקה קטנה וקם מהרצפה.
הוא התיישב על הכיסא שמולי ולגם מהקפה שלו.
"אהבתי את חוות אלנבי, זה גן אירועים מקסים." חייכתי חיוך קטן ולקחתי עוגיית אוראו אחת. הפרדתי את שתי העוגיות המתפוררות וליקקתי את קרם הווניל. אליאב גלגל את עיניו, אך חיוך התנוסס על שפתיו,
"גם אני אהבתי את חוות אלנבי, יש במקום סוג של חמימות." הסכים אליאב.
הנחתי את העוגיות לצד הכוס שלי.
"את חייבת להתבגר," אמר אליאב בשעשוע.
"אני לא רוצה להזדקן ולהיות בגילך." חרצתי לכיוונו לשון וקמתי מהכיסא.
"אוי, אני חתיך על." אמר אליאב ברברבנות. צחקתי והתקרבתי אליו, הצמדתי את שפתיי לשפתיו לנשיקה קצרה והלכתי לכיוון המעלית.
"לאן?"
"להתארגן."
***
http://m.youtube.com/watch?v=9BMwcO6_hyA

עמדתי מול אליאב, שיערי השטני מפוזר על כתפיי ואני לבושה בשמלה קייצית ויפה.
"את יפייפיה," ידיו של אליאב נכרכו סביב מותני וקירבו אותי אליו. צחקקתי בשקט וכרכתי את ידיי סביב צווארו, עומדת על קצות אצבעותיי כדי להביט בעיניו.
"תסתכל על עצמך, אתה מדהים." לחשתי בשקט.
הוא חייך את אותו החיוך שהרעיד את עולמי, אך לפתע צלצול טלפון קטע את האווירה הרומנטית. אליאב משך את הטלפון שלו מהכיס האחורי של הג'ינס שלו והביט בהצג. הבעתו הפכה רכה וידיו נשמטו ממותניי. הוא התרחק ממני והחליק את אצבעו על המסך,
"היי, קטנה." הוא אמר ברכות, ואני הנחתי שזו אופיר. בלעתי את רוקי בזמן שידיי, שמלפני שניות אחדות היו כרוכות סביב צווארו של אליאב, נשמטו לצידי גופי.
"רגע, רגע, תדברי לאט." קולו הרצין, הבטתי בו בחוסר הבנה, אך הוא לא שם לב למבטי.
"אני מגיע." הוא ניתק את הטלפון והחזיר אותו לכיסו. הוא העביר את מבטו אלי,
"בייבי, יש לאופיר בעיות עם אביתר ואיתי, אני הולך לעזור לה. תבטלי את הפגישה שלנו ליום אחר?" הוא אמר והביט בי, מבטו חסר סבלנות. הרגשתי את הדמעות מעקצצות בעיניי ובלעתי את רוקי בשנית.
"כן, בטח." לחשתי בשקט והפנתי את גבי אליו, הולכת לכיוון המעלית ולוחצת על כפתור הזימון. דלתות המעלית נפתחות במיידי.
נכנסתי למעלית ולחצתי על הקומה של החדר שלי ושל אליאב,
"בייבי-" דלתות המעלית נסגרו, והרשתי לעצמי להשפיל את מבטי ולתת לדמעות לזלוג.
שוב אני מרחמת על עצמי.
אז מה אם הוא ביטל את הפגישה שלנו עם גן האירועים בו אנחנו הולכים להתחתן והלך לאופיר? זה בסדר… אולי באמת קרה משהו.
נכנסתי לחדר והתיישבתי במיטה. ניגבתי את דמעותיי ומשכתי באפי.
הוצאתי את הטלפון שלי מהתיק שלי והתקשרתי לחוות אלנבי.
"אנחנו לא נוכל להגיע היום, נוכל לקבוע מועד אחר?" דיברתי עם הפקידה, ששמה שרה.
"רק בעוד חודש?" לחשתי בשקט.
"טוב, נפגש בעוד חודש." ניתקתי את השיחה ונשכבתי במיטה.
הטלפון שלי צלצל,
אליאב.
דחיתי את השיחה והלכתי לכיוון המעלית. לחצתי על כפתור הנעילה, כדי שהוא לא יוכל להכנס לחדר כשיחזור.
מה היה כל כך דחוף, כשהוא עוזב אותי ככה באמצע, והולך לאופיר?
נשכבתי במיטה ותחבתי את ראשי בכרית.
***
התעוררתי מזמזום שקט, אשר הגיע מכיוון השידה. נאנחתי והתיישבתי במיטה, משפשפת את עיניי באיטיות ולוקחת את הטלפון שלי מהשידה. השעה הייתה שלוש בצהריים, והיו לי עשר שיחות שלא נענו וחמש הודעות, כולן היו מאליאב.
נאנחתי בשקט וקמתי מהמיטה. הלכתי לכיוון המעלית וביטלתי את הנעילה, לחצתי על כפתור הזימון וחיכיתי למעלית.
נכנסתי לתוכה ועיניי נגלו לדמותו של אליאב, שישב בפינת המעלית ועיניו נטועות הרצפה.
"לא ענית לי." הוא אמר בשקט, לא מזיז את עיניו מהרצפה ולא זז ממנה.
"ישנתי." אמרתי ובלעתי את רוקי.
או שהוא כועס, או שהוא מאוכזב, או שהוא עצוב.
או הכל ביחד.
הוא קם מהרצפה בזמן שהמעלית הגיעה לקומת הסלון. יצאתי ממנה במהירות והלכתי לכיוון המטבח.
"הפגישה שלנו תהיה רק בעוד חודש." אמרתי. ידעתי שהוא מאחורי.
"למה כל כך הרבה זמן?" אליאב שאל בחוסר הבנה. נשכתי את שפתי התחתונה כדי לעצור את עצמי מלצרוח עליו,
"כי אין מועד אחר. ניסיתי ללחוץ, לא הלך." אמרתי, קולי היה רגוע יחסית למה שהרגשתי בפנים.
הרגשתי את ידיו של אליאב סביבי ואת חזהו נצמד לגבי,
"אני מצטער-"
"לא!" הסתובבתי, מתרחקת ממנו ומביטה בו בעיניים מלאות דמעות,
"באמת, אליאב? לעזוב אותי בשניה הראשונה שאופיר מצייצת? זה היה אמור להיות היום בו אנחנו מתכננים את החתונה שלנו!" אמרתי בכעס, דמעה זלגה על לחיי.
"תום-"
"ברגע בו היא התקשרה הפכתי לכלום." לחשתי בשקט, הדמעות לא חודלות לזלוג על לחיי ולהפוך אותי למסכנה.
"את יודעת שהיא כמו אחותי הקטנה-"
"ואני הארוסה שלך!" אמרתי בייאוש. למה הוא לא מבין? למה הוא חושב שזה לגטימי לעזוב את אשתו לעתיד בזמן ש"אחותו הקטנה" מתקשרת?
"וזה ישאר ככה," אליאב התקרב לכיווני. פסעתי אחורה, הדמעות מכתימות את לחיי והופכות אותי למעוררת רחמים,
"כשתזכר מי הארוסה שלך, תדבר איתי." ברחתי מהמטבח ועליתי לקומה השניה. הלכתי לחדר האורחים האהוב עליי ונעלתי את הדלת. התיישבתי על הכיסא אשר משקיף לכיוון החלון, וקברתי את ראשי בין ידיי. הדמעות זלגו מעצמן.
***
היי בנות! אני מקווה שאהבתן את הפרק הראשון של העונה השניה!
בקשר לחוות אלנבי – אני ביקרתי בחווה לא מעט פעמים, זה גן אירועים מדהים. אבא שלי ואשתו התחתנו שם, המקום יפהפה. אתן מוזמנות לחפש את המקום בגוגל תמונות (: