"תן לי עוד סיבה לנשום" – עונה שניה, פרק שלושים ושבע

פרק 37 – ברגע אחד

רינג.
רינג.
רינג.
שעון מעורר מטומטם. נאנחתי והתיישבתי במיטה, משפשפת את עיניי. לחצתי על השעון המעורר והשתקתי אותו.
הבזקים מהיום של אתמול חלפו במחשבתי.
הדמעות צרבו בעיניי, אך התעלמתי מהן וקמתי במהירות מהמיטה. פסעתי לכיוון התיק הקטן בו ארגנתי לי כמה בגדים, כדי שאני לא אצטרך להיות באותו החדר עם אליאב.
לקחתי ג'ינס סקיני אפור וחולצה מכופתרת לבנה.
לאחר שעשיתי את כל ארגוני הבוקר וגם התלבשתי, חטפתי את תיקי מהמתלה ולחצתי על כפתור זימון המעלית.
איך שדלתות המעלית נפתחו, עיניי פגשו בעיניים ירוקות, אך אדומות ונפוחות. בלעתי את רוקי ומעדתי אחורנית, אך ידו של אליאב משכה אותי ולחצה על סגירת הדלתות.
"בייבי-"
"דיי," לחשתי בשקט ופסעתי אחורנית, כמה שיותר רחוק מאליאב. אני לא יכולה להיות איתו באותו החדר.
או יותר נכון , באותה המעלית.
אולי אני אתחיל לרדת ולעלות במדרגות.
"אני… אני אוהב אותך…" אליאב לחש, עיניו מוצפות דמעות.
"אוהב אותי?" לחשתי, קולי כמעט ולא נשמע.
"אתה מסוגל להגיד את זה בכלל?" דמעה זלגה במורד הלחי שלו, עצרתי את עצמי מלחבק אותו.
"אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר, את החיים שלי." אליאב התקדם אלי והחזיק בידיי, מביט בעיניי, בזמן שהדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיו.
הוא הביט בידי, מבטו נשבר,
"ה…הטבעת…" הוא לחש, כאן גם אני נשברתי. פרצתי בבכי שקט וקברתי את ראשי בין ידיי,
"למה הרסת את הכל, אליאב?" לחשתי, ידיי נשמטות לצד גופי ואני מביטה בו במבט מיוסר.
"בייבי, אני הייתי שיכור, רבנו, אני בחיים לא הייתי עושה לך את זה אם זה לא היה המצב-"
"אבל עשית את זה! בגדת בי!" צעקתי בזעם. דלתות המעלית ממזמן היו פתוחות, אך ידעתי שהשיחה הזאת חייבת להתקיים, במוקדם או במאוחר.
"אנחנו היינו אמורים להתחתן, להביא ילדים ביחד!" הדמעות לא חדלו לזלוג במורד לחיי, ולהפתעתי, גם במורד לחיו שלו.
"ועכשיו יש לך ילד… אבל לא ממני…" כאן קולי לא גבר על לחישה.
"תום-"
"דפקת את הכל," לחשתי, קולי רועד.
אליאב לא אמר דבר, מבטו היה נעוץ ברצפה והדמעות זלגו על לחיו.
בחיים לא ראיתי אותו במצב כל כך שברירי.
"אני אעזוב את הבית תוך כמה ימים." לחשתי בשקט והתחלתי להתקדם מחוץ למעלית, אך ידיים נכרכו סביבי וראש נתחב בשיערי.
"בבקשה אל תעזבי אותי, תום, את הכל בשבילי. בלעדייך אני מעדיף למות," הוא בכה אל תוך שיערי. הדמעות זלגו במורד לחיי, ומבלי לחשוב, ידיי נכרכו סביבו,
"אני לא אוכל לחיות בלעדייך, בלי לגעת בך, בלי להתעורר לידך בבוקר… בבקשה, אני טעיתי, אבל אל תעזבי אותי…" הוא לחש, קולו שקט.
הרגשתי פיסה אחת מהלב שלי חוזרת למקומה.
"יש לך ילד מאופיר, אליאב. איך אני אחייה בידיעה שיש לך ילד והוא לא ממני?" הדמעות זלגו על לחיי.
אני לא מסוגלת לחשוב על הלילה שהוא ואופיר בילו.
על המגע.
על הנשיקות.
זאת לא הייתי אני שם, זאת הייתה אופיר.
"אופיר מתחננת לעשות הפלה, אני מתחנן, אני אעשה הכל, רק שלא תעזבי אותי." הוא הרים את ראשו והביט בעיניי, אך ידיו לא זזו ממני,
"זה רק אני, אני לא מושלם, בייבי. אבל את היחידה שהופכת אותי לבן אדם מאושר, טעיתי, בכל שניה אני מקלל את עצמי, אבל בבקשה, אל תוותרי עלינו." ידו עלתה אל הלחי שלי וניגבה את הדמעות המלוחות שלי, וכך גם ידי עשתה, מנגבת את הדמעות המלוחות שלו. של אליאב.
של הגבר שליבי תמיד יהיה שייך לו, ורק לו.
ברגע אחד הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי וחיכך את שלו בשלי. ברגע אחד ליבי הפך לשלם, הזיקוקים התפוצצו בתוכו, והפרפרים ריחפו להם אי-שם, בבטני.
ידיי נכרכו סביב עורפו והצמידו אותי אליו. הייתי זקוקה לו.
קרסנו על רצפת המעלית, מתנשפים ואחוזי דיבוק.
שפתיו של אליאב ירדו אל צווארי ונשקו לכל חלק בו,
"רק תתני לי הזדמנות, אני בחיים לא אפגע בך שוב, בחיים." הוא נהם אל צווארי מצץ נקודה מסויימת בו.
נאנחתי והתפתלתי תחת מגעו.
"א…אליאב…" לחשתי בשקט, עיניי מלאות דמעות. ברגע אחד הדמיון שלי נכנס לסיפור, אליאב מעל אופיר, נושק לכל חלק בצווארה, מלטף אותה, לוחש לה מילים יפות.
אליאב הרים את מבטו אלי, הדמעות זלגו במורד לחיי. קמתי במהירות מהרצפה ויצאתי מהמעלית, מסדרת את החולצה שלי ויוצאת מהבית.
***
"הלו?" הוא ענה בקול עייף. חששתי שהערתי אותו משינה.
"היי, איתי." בלעתי את רוקי.
"אני מבין שהוא סיפר לך." איתי אמר בשקט.
"היא סיפרה לך?" שאלתי. הדפתי את דלת הכניסה ונכנסתי לבית. אליאב ישב על הספה, לצד אורי, ושניהם שיחקו בxbox.
נופפתי לאורי וחייכתי לעברו חיוך קטן. אליאב הביט בי בעיניים גדולות. השפלתי את מבטי ולחצתי על כפתור זימון המעלית,
"ידעתי מההתחלה שיש לה רגשות לאליאב ושהילד לא שלי," נכנסתי למעלית ולחצתי על הקומה הרביעית. אני צריכה לקחת כמה בגדים לימים הקרובים.
החלטתי שאני לא אעזוב את הבית, אבל אני לא יכולה לישון כרגע עם אליאב באותו החדר.
אני לא יכולה לישון איתו באותה המיטה בלי שהידיים שלו יהיו כרוכות סביבי ואפיו יהיה תחוב בשיערי.
"נפרדתם?" שאלתי ויצאתי מהמעלית, מתקדמת לכיוון ארון הבגדים,
"כן. היא חזרה לגור אצל ההורים שלה." איתי אמר בשקט. נאנחתי והוצאתי כמה חולצות פשוטות מהארון,
"יהיה בסדר." אמרתי בעידוד.
"ואת ואליאב? מה איתכם?" איתי שאל, כשאמר את שמו של אליאב כמעט צרח,
"לא ברור מה הולך בנינו… אני ישנה בחדר אורחים." אמרתי בשקט, מרגישה את הדמעות מעקצצות בעיניי. לפתע המעלית נפתחה. הסתובבתי במהירות לכיוונה והבטתי
באליאב נשען על הקיר שלצידה.
"אני אדבר איתך יותר מאוחר," אמרתי במהירות וניתקתי את השיחה.
ידיו של אליאב היו משולבות על חזהו, מבטו היה רציני.
"אופיר הפילה היום את הילד." אמר בכובד ראש. בלעתי את רוקי. בתוך תוכי הרגשתי שמחה.
שמחה מהולה בעצב.
בכל זאת, זה היה ילד.
"אוקי." לחשתי בשקט וסובבתי את גבי אליו, ממשיכה להוציא בגדים מהארון.
"את עוזבת?" לפתע הרגשתי את ידיו כרוכות סביבי. נאנחתי בשקט,
"לא."
"אני אוהב אותך." הסתובבתי אל אליאב והבטתי בעיניו.
הן היו אדומות, אך עדיין יפיפיות.
"אנחנו יכולים לתקן את זה. אני יכול לתקן את זה," ידו עלתה אל הלחי שלי וליטפה אותה ברכות.
"אני רוצה שתנתק קשר עם אופיר." אמרתי, חנוקה במעט.
לא רציתי שהוא ימשיך להפגש עם ההורסת משפחות הזאת.
לא להאמין שהיינו החברות הכי טובות.
"אני אנתק." הנהן אליאב במהירות.
הדמעות זלגו על לחיי,
"ואל תתכנן איתה דברים מאחורי הגב שלי. אל תתכנן איתה כלום." אמרתי בהיסטריה. לא יכולתי לבטוח בו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהידיים שלו היו כרוכות סביבה.
"אני נשבע, תום. אני בחיים לא אפגע בך, אני נשבע." ידו ליטפה את שיערי ותחבה קבוצת שיערות שהייתה על פניי מאחורי אוזני.
"אוקיי." לחשתי בשקט.
"תחזרי לחדר שלנו, בייבי. אני לא יכול להיות בלעדייך." הוא התחנן בשקט. השפלתי את מבטי,
"אני צריכה זמן לעצמי."
***
סגרתי אחרי את הדלת והבטתי בחדר הציורים. לא הייתי בו הרבה זמן.
הלכתי לכיוון ארון היצירות של אליאב ופתחתי אותו.
הייתה חבילת ציורים חדשים. לקחתי אותה בידי והתיישבתי על הרצפה, גבי צמוד לארון. בחנתי את הציור הראשון.
יד הייתה מצויירת, יד עדינה, ועל אצבעה הרביעית הייתה לה טבעת. הטבעת שלי. עם חיתוך הפרינסס.
העברתי את אצבעי על הציור ועצרתי את הדמעות שאיימו לפרוץ בכל רגע.
הנחתי את הציור בערימה חדשה, לצד גופי, והבטתי בציור הבא.
בציור הזה אני הייתי מצויירת, יושבת בפינת חדר לא מוכר, שהדמעות זולגות על לחיי. כאן הסכר נפרץ והדמעות זלגו על לחיי באיטיות.
הנחתי את הציור בערימה החדשה והתפנתי לבחון את הציור הבא.
בציור אני ואליאב היינו מצויירים, שנינו יושבים על רצפת המעלית ומביטים אחד בעיניים של השניה. הנחתי שזה ציור שהוא צייר היום.
העברתי את אצבעי על אליאב המצוייר.
הוא כל כך יפה.
הציור הבא היה הציור שתפס את תשומת ליבי יותר מכולם.
בציור אני הייתי מצויירת, רק שבטן הריון ענקית התווספה שלי. שיערי היה מפוזר על כתפיי, וידי, על אצבעי הטבעת, הייתה מונחת על בטני. חיוך ענקי נמרח על פניי, ומצאתי את עצמי אוחזת בציור עם ידיים רועדות.
"אהבת?" לפתע שמעתי לחישה רכה לצידי.
אליאב התיישב לצידי. הבטתי בו בעיניים דומעות והנהנתי באיטיות,
"את הציור הבא תאהבי יותר." אליאב אסף אותי בזרועותיו.
בידיים רועדות הנחתי את הציור היפהפה בערימת הציורים אשר כבר בחנתי. עכשיו החזקתי בידי רק עוד ציור אחד.
בציור אני ואליאב היינו מצויירים, אך בידיו של אליאב היה ילד יפהפה, ובידיי ילדה קטנה שנראתה כמו העתק שלי, רק עם שמץ של ילדותיות ותמימות.
פי נפער מעט, והרגשתי את ידו של אליאב מלטפת את שיערי.
"הוא מדהים." לחשתי בשקט. הנחתי את ראשי על חזהו של אליאב והבטתי בציור.
אולי העתיד שלי בכל זאת לא נלקח ממני.
***
איך הפרק?
ואליאב, אתה הבן זונה הכי מדהים שיצא לי ליצור.