"תן לי עוד סיבה לנשום" – עונה שניה, פרק ארבעים ושלוש

פרק 43 – דפוקה

סגרתי אחריי את הדלת בשקט.
הלכתי לכיוון החדר הקטן בדירה הקטנה שאני משכירה לעצמי ונשכבתי על המיטה, הייתי עייפה, זה היה יום עבודה ארוך.
עבר שבוע מאז שראיתי את פניו של אליאב, ונראה היה שהוא מאושר. שמחתי בשבילו, זה טוב שלפחות אחד משנינו מאושר
עשיתי את בדיקת האולטרסאונד, מסתבר שאני בשבוע עשירי. הנחתי את ידי על בטני ובהיתי בתקרה.
אני לא הולכת להפיל את הילד, הוא הדבר היחיד שנותר לי מאליאב, מהאחד שאני אוהב תמיד, לא משנה כמה זמן יחלוף.
לפתע הטלפון שלי צלצל. הוצאתי אותו מהתיק שהיה שכוב לצידי ועניתי מבלי להסתכל ממי השיחה,
"הלו?" שאלתי, מפהקת במעט.
"היי," קולו של אליאב נשמע מהצד השני. התחלתי להשתעל בבהלה, שמעתי אותו צוחק מהקו השני. כן, כי לשמוע אותי נחנקת זה תענוג עבורו, בטח הוא ואופיר מעבירים שעות בלצחוק על כל הדברים שעשיתי למענו.
"היי." השיעול נרגע.
"אני… אני רציתי לבדוק אם הכל בסדר, מבחינת ההריון. את עושה משאירה את הילד, נכון?" הוא שאל בשקט.
"כן, אני משאירה את הילד, והכל בסדר, הייתי בבדיקות." חייכתי אל הבטן השטוחה שלי, היא עוד לא הספיקה לתפוח.
"אני שמח." אליאב אמר בשקט, אך אני ידעתי שהוא יותר שמח מזה שאופיר בהריון ממנו. בלעתי את הדמעות שעמדו בעיניי. לא, אני לא הולכת לבכות עליו יותר. אני חזקה יותר. בכיתי עליו מספיק.
"אתה מאושר?" לפתע שאלתי בשקט. למה אני עושה את זה לעצמי? למה אני מתעללת בעצמי בצורה כל כך אכזרית? זה כבר גובל בשנאה עצמית.
"אני לא יודע." הוא אמר בכנות.
"בהצלחה עם אופיר, אני בטוחה שיהיה לכם ילד יפהפה." לחשתי בשקט וניתקתי את השיחה.
במקום לתת לעצב ולריקנות למלא אותי, התקשרתי במהירות אל שירן,
"היי בובית," היא ענתה, מצחקקת.
"היי שירן, רוצה לצאת להסתובב קצת היום? יש לי חשק לשופינג." צחקתי בשקט.
"הכל בסדר?" שירן שאלה בדאגה. אני יכולה להגיד ששירן היא החברה הכי טובה שלי. היא תומכת בי, היא עוזרת לי, היא יודעת על כל מה שקורה ביני לבין אליאב והיא גם יודעת לקרוא אותי כמו ספר פתוח.
"אליאב התקשר, אני צריכה להסתובב קצת ולברוח מהמחשבות." אמרתי בשקט.
"עשר דקות תהיי למטה ותלבשי משהו יפה, לא צמוד מדי, כדי שלא יראו את הבטן הקטנטנה שלך, את בהריון מאמי, זה בא עם כל התוספות." היא ניתקה, ואני צחקתי.
אלוהים, היא כל כך סתומה.
היא הסתומה הכי חמודה שאיי פעם הכרתי.
***
"בובית! כמה שאת יפה!" החמיאה לי שירן בזמן שהתיישבתי במושב הנוסע. גלגלתי את עיניי,
"אני מרגישה כמו חבית בירה."
"עוד מעט גם תראי כמו חבית בירה," קרצה לי שירן והתחילה לנסוע.
"את לא עוזרת…" מלמלתי וחגרתי.
"בובית, תרגעי, את מהממת." היא צחקה. צחקתי בשקט והסטתי את מבטי אל החלון. בהמשך הנסיעה הבטתי בדרך, במכוניות אשר חלפו לצידנו, בהולכי רגל אשר חצו את הכביש.
השפלתי את מבטי אל בטני.
אולי באמת יש לי בטן קטנה? אולי כבר התחלתי לתפוח?
טוב… אני באמת אוכלת הרבה יותר מהרגיל, אבל אני גם מקיאה הרבה.
"הגענו," שירן החנתה את הרכב ואני הסטתי את מבטי אל המבנה הענקי, המרשים.
הסנטר.
אהבתי את הסנטר, זה קניון נחמד.
כעבור חצי שעה אני ושירן כבר נכנסנו עמוק לתוך הקניות, והיינו בחנות בוטיק קטנה. מדדתי שמלת סטרפלס שחורה שבחזה היא צמודה ומתרחבת ככל שיורדים במורד הגוף
עמדתי מול המראה והנחתי יד על בטני. כן, רואים מעט בטן. אך הייתי נראת יפה יותר, זוהרת יותר.
"את יפייפיה," לפתע שמעתי קול גברי ומוכר מאחורי. הסטתי את מבטי לצידי וראיתי את אליאב עומד שם, מחייך חיוך רחב.
"אה… היי," חייכתי חיוך קטן.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי, ואז ראיתי את אופיר יוצאת מתא המדידה, לובשת בדיוק את אותה השמלה, ועליה היא נראת הרבה יותר טוב. יש לה בטן הריון דיי גדולה, אבל היא נורא מחמיאה לה והופכת אותה לזוהרת.
ליותר יפה ממני.
חיוכי נמחק, כל הביטחון שהיה לי נרמס תחת כפות רגליה של אופיר.
"הבנתי." אמרתי בשקט.
"איך זאתי מאמי?" אופיר שאלה את אליאב ואז ראתה שאני עומדת לידו, לובשת את אותה השמלה.
"היי תום." אופיר חייכה חיוך קטן.
"היי." אמרתי בשקט והלכתי לכיוון תא המדידה. הורדתי את השמלה ולבשתי בחזרה את חולצת הכתף הרחבה שלי ואת הג'ינס הצמוד שלי, שבקושי רב עלה עליי.
הבטתי במראה הקטנה שבתא המדידה. השיער שלי היה מבולגן מעט, אז אספתי אותו לקוקו גבוה. נעלתי את נעליי הסניקרס שלי, כי עקבים היה יותר מדי, ולא יכולתי ללכת עליהם עם כאבי הגב הנוראיים שלי, ויצאתי מתא המדידה. הייתי לבושה בפשטות, מה שאף אחד לא היה רגיל לראות אותי לבושה.
"את קונה משהו?" שירן שאלה אותי, יוצאת מתא המדידה שהיא לבושה בבגדים שלה ובידיה שתי שמלות פשוטות.
"לא." בלעתי את רוקי. אני לא אקנה את השמלה השחורה, היא לא יפה עליי.
היא יפה על אופיר.
"אבל השמלה השחורה שמדדת נורא יפה, למה לא?" ואז היא הבחינה באופיר מביטה במראה, לבושה באותה השמלה.
"אלוהים, מהתחלה לא סבלתי אותה." שירן גלגלה את עיניה ושתינו הלכנו לכיוון הקופה.
"אני בסדר." לחשתי.
"היי, שירן." אופיר לפתע הופיעה לידנו, מחויכת. אני השפלתי את מבטי והבטתי ברגליי. יכול להיות שהן גדלו?
"היי." שירן אמרה ביובש, מביטה באופיר ובאליאב, שעמד מאחוריה.
"נכון שהשמלה הזאת מדהימה? אני כל כך מחכה ללידה, אמרו לי שזה כואב, אבל ברגע שהילד בידיים זה כבר לא משנה." חייכה אופיר. הבלעתי חיוך.
גם אני מחכה ללידה.
"תראי מה הבובי שלי הביא לי לחודש שלנו ביחד," היא הושיטה את ידה, ועל האצבע הרביעית שלה נצנצה טבעת האירוסים שלי.
שלי. הטבעת שאליאב הביא לי.
"שירן, אני אחכה לך ליד מקדולנס, בסדר?" שאלתי במהירות, ומבלי לחכות לתשובה יצאתי מהחנות.
הדמעות עלו בעיניי, אך אני לא יכולתי לתת להן לצאת. אני לא יכולה, אני צריכה להיות חזקה.
הוא ממשיך הלאה, זה בסדר שהוא נתן לה את הטבעת, הוא אוהב אותה.
נשמתי עמוק ושיפשפתי את עיניי, מנסה למנוע מעצמי את הבכי המיותר הזה.
התחלתי להתקדם באיטיות לכיוון המקדונלס, עייפה מכדי ללכת במהירות.
הייתי צריכה את אליאב. הייתי זקוקה לו.
"תום," לפתע שמעתי את קולו מאחורי. הסתובבתי והבטתי בו. היה לו צער בעיניים.
"היי," אילצתי חיוך.
"אל תזייפי חיוכים, לא איתי." הוא אמר, החיוך נמחק מפניי. שכחתי שהוא מכיר אותי יותר טוב מכל אחד אחר,
"כבר אין לי חיוכים אמיתיים." אמרתי במרירות.
"אז מה, אתה מתרגש לקראת הלידה? אתם מתכננים חתונה?" צחקתי ללא הומור.
"אולי תביא לה גם את טבעת הנישואים שלי." ירקתי בארסיות.
"תום-"
"אהבה זה חרא, הייתי צריכה לדעת את זה מהרגע הראשון שגיליתי שאתה בגדת בי." סובבתי את גבי אליו והמשכתי ללכת, אך ידו אחזה בזרועי ומשכה אותי בחזרה אליו. הסתובבתי והבטתי בו,
"אתה צריך שאני אחזיר לך את השרשרת שקנית לי ליום השנה שלנו? אני יכולה." אמרתי בכעס.
"אני בחיים לא התכוונתי לפגוע בך תום, בחיים לא." אליאב לחש, מעביר את ידו בשיערי.
"העיקר שטוב לך, העיקר שאתה מאושר עם הזונה שלך. וכן, אתה יכול לצעוק עליי שהיא לא, זה בסדר, היא כבר בת הזוג שלך." אמרתי, הפעם קולי לא היה ציני.
"השימלה הזאת נראת הרבה יותר טוב עליה." לחשתי בשקט, הדמעות מציפות את עיניי.
"תום-"
"אני בחיים לא הייתי מספיק יפה בשביל אף אחד, אף אחד לא רוצה איתי מערכת יחסים רצינית. כולם חושבים שאני הזונה שלהם, שאני הבחורה לזיונים. אפילו אתה העדפת מישהי אחרת,"
"תום, את בחיים אל היית ולא תהיי כזאת בעיניי-"
"בכלל אהבת אותי?" צחקתי בעצב, מנגבת את הדמעות המעטות שזלגו על לחיי.
"ברור שאהבתי אותך," הוא לחש.
"אבל לא מספיק. אף אחד לא אוהב אותי מספיק, אני דפוקה. רועי עזב אותי, איתי עזב אותי, אתה עזבת אותי. לפחות הילד שלי יאהב אותי," צחקתי בשקט, מתרחקת ממנו.
"לך אל אופיר, היא בטח דואגת לך." סובבתי את גבי אליו והמשכתי ללכת לכיוון המקדונלס.
הפעם הוא לא עצר אותי.