“תן לי עוד סיבה לנשום” – פרק ראשון

פרק ראשון – תלמידה חדשה

הדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את עיניי בבוקר היה המאוורר אשר הסתובב לו בעצלות.
באיטיות, חסר כל כוח. ידי עלתה אל עיניי ושפשפה אותן בחוזקה, ניסיתי להעיר את עצמי.
המעבר לבית ספר חדש, לא בדיוק היה… חדש.
מאז שהייתי בת עשר הורגלתי לעבור ממקום למקום, מבית לבית, משכונה לשכונה.
אף פעם לא באמת התחברתי לאנשים מסוימים.
שינויים זה אני. המקום החדש הוא המקום בשבילי.
ואולי הפעם אני אשאר בו.
***
צעדתי במסדרונות בית הספר החדש, לא מורגלת למקום הגדול עד-יותר-מדי.
הדבר הראשון בו הבחנתי היה מספר הזוגות בבית הספר. מאות. אני חושבת שלכל נער בבית הספר הזה היה עם מי לבלות את אחר-הצהריים.
ורק תום המוזרה הולכת לה לבדה, מגששת את דרכה אל כיתתה החדשה.
צעדתי לצד זוג יפה, אני בטוחה שהם מלכי השכבה. הנערה הייתה גבוהה, בעלת שיער בלונדיני וארוך, וגוף חטוב וסקסי. הנער היה בעל שיער שחור-מבולגן, מבנה גוף מרשים בהחלט, ואני חושבת שהעיניים שלו היו ירוקות.
מצאתי את עצמי בוהה בהם לכמה שניות, אך מתאפסת על עצמי מהר מאוד. החצאית הקצרצרה אשר לבשתי הייתה דקיקה נורא, ולא הגנה עליי מהקור החודר ושובר עצמות.
השיער השטני-חום בהיר והארוך שלי נח על כתפיי, כמו תמיד, מסודר בצורה מושלמת למדי.
עיניי הירוקות והחתוליות סרקו את הזוג, ואז חזרו אל המשך המסדרון.
כשצעדתי, העקבים שנעלתי תקתקו על רצפת השיש, ומי שהיה מנסה להקשיב, גם היה שומע את התקתוקים החלושים.
חבורת נערים "מקסימים" עברה לידי, ושניים מהרבעיה שרקו ובהו ברגליי הארוכות.
הייתי רגילה ליחס כזה מגברים, אך לא באמת ייחסתי חשיבות.
הצלצול נשמע ברחבי בית הספר, וזה היה הסימן בשבילי שהגיע הזמן להזדרז ולצאת מהשאננות.
במהירות רבה המסדרון התנקה מתלמידים, ונשארתי לבדי.
עברתי דלת דלת, כיתה כיתה, וחיפשתי את השלט שבו רשום "כיתה י'א 2".
לאחר כשתי דקות מצאתי את עצמי בוהה בשלט, ודופקת בחשש מעט – מה שלא היה אופייני לי – על דלת העץ הרעועה.
לאחר ששמעתי את צעקת המורה אשר הורתה לי להכנס, פתחתי את הדלת וצעדתי אל תוך הכיתה החדשה שלי.
עיניי התלמידים ננעצו בי, ולרגע הרגשתי כקורבן. תמיד אהבתי שמסתכלים עליי, אך לא ששופטים אותי, מה שכל הכיתה עשתה.
הבנות הביטו בי בסלידה נראת לעין – אני מניחה שבגלל הלבוש והמראה שלי – והבנים הביטו בי בתאווה, בזימה.
ידעתי מה עובר לרובם בראש, אך העדפתי להדחיק את המחשבה הזאת ולתת לכל אחד להוכיח את עצמו.
וכשאני אומרת להוכיח, אני מתכוונת עד כמה הוא מושפל מלהגיד לי היי במסדרון עד ללהתחנן שאשכב איתו. רובם יהיו אפילו מושפלים אפילו יותר.
העברתי את ידי בשיערי בהתנשאות, והעברתי את מבטי על הכיתה.
לא שבאמת התעניינתי, אבל חשוב לפעמים גם לזייף התעניינות.
"אוקיי, אז זאת תום, התלמידה החדשה." המורה אמרה, בוחנת את גופי ובגדיי בסלידה נראת לעין. לא שבאמת אכפת לי מה היא חושבת, אבל זה הציק לי. יש לה בכלל זכות להביע דעה על תלמידים? היא אמורה להיות אובייקטיבית. לקבל כל אחד כמו שהוא, גם אם הוא שרוט במוח. לא שאני שרוטה במוח…
מבטי אשר עדיין שוטט על התלמידים נעצר על אחד מהם. הנער שהתנשק עם הנערה במסדרון. אותו האחד עם השיער השחור והמבולגן, הגוף המשגע, והעיניים המטריפות.
הוא היחיד שלא הביט בי, אלא רק התעסק עם הטלפון שלו. חיוך זחוח נמרח על פניו, מה שגרם לי לגחך.
"היי," לבסוף אמרתי, וחייכתי אל שאר הכיתה, בי היתר אל הבנים החרמנים והבנות הלהוטות לרצח.
"אוקיי, תום, לכי שבי לצד אופיר. הנערה עם השיער השחור והמשקפיים." היא אמרה והצביעה לכיוון נערה אחת. היא הייתה יפה, אני בטוחה בכך, אך היא הייתה חסרת בטחון, ולא מטופחת בכלל. ראיתי את החוסר בטחון שלה במבט החושש שלה, בישיבה הכפופה שלה, בחיבה שלה לקריאה בזמן השיעורים. מי היה מאמין שאני אקלוט מישהי כל כך טוב רק ממבט קצר?
אופיר הרימה את ידה, ואני חייכתי אליה והלכתי לכיוונה, ולכיוון המקום החדש שלי, בכיתה החדשה שלי.
ידעתי שלאופיר יש פוטנציאל להיות מדהימה, יפה, כוסית שלא מהעולם הזה.
ולמרות שאני בכלל לא מכירה אותה, ידעתי שאני אוכל לעזור לה להראות את מי שהיא באמת לשאר העולם.
***
היי בנות, הפעם חזרתי למשתמשת הזאת, ובגדול!
הסיפור הזה הוא סיפור שחשבתי הרבה זמן אם לכתוב אותו או לא, והחלטתי לבסוף שכן.
אני ממש אשמח אם אתן תגיבו, או תדרגו, כי אני באמת צריכה את זה למוטיבציה, בכדי שאני אמשיל לעלות פרקים, ולכתוב.
אוהבת! 3>