“תן לי עוד סיבה לנשום” – פרק שתים עשרה חלק א'

פרק 12 – מלאך בוכה

בחיים לא הבנתי את הזוגות הקיטשיים האלה שמרבים להתנשק בכל מקום בעל אוכלוסיה.
למשל, כמו הזוג שחלפתי לצידו במסדרון הרגע.
זה אותו הזוג שחלפתי לידו במסדרון ביום הראשון שלי בבית הספר החדש, ועדיין הם היו דביקים וממש בלתי נסבלים.
לפי מה שהבנתי, רכילות בית הספר אהבה את הזוג הדביק הזה עד מאוד. טוב, הבנתי למה.
היא נראת כמו דוגמנית, הוא נראה כמו דוגמן, הם הזוג המושלם, או יותר נכון, הם רק נראים הזוג המושלם. אני בטוחה שהם רבים יותר מכל זוג אחר בבית הספר המסכן הזה.
הוא נשק לשפתיה בפעם האחרונה והלך לכיוון היציאה, לא חושש להבריז משיעור מתמטיקה.
ידעתי שיש לו עכשיו מתמטיקה מפני שהיינו באותה כיתת אם.
גיחכתי והנדתי בראשי.
***
השיעור הרביעי התחיל, ואני מצאתי את עצמי משועממת למוות. קישקשתי במחברתי, מנסה למצוא דבר מעניין לצייר.
אט אט שקעתי בציור, ושמתי לב כי אני מציירת פנים. פנים מוכרות.
עיניים גדולות, זיפים קטנטנים, תווי פנים שנשקו לשלמות.
דפקו על דלת הכיתה, אני לא הרמתי את מבטי ממחברתי, ממשיכה לצייר. תמיד אהבתי לצייר, בצבעי מים, בפנדה, בעיפרון ואפילו בפחם. הציור גרם לי להיות רגועה, הוא ניתק אותי מהעולם לזמן בלתי מוגדר.
"תום?" שמעתי את המורה קוראת לי. הרמתי את מבטי, מפנה אותו אל הדלת ומופתעת לראות את איתי עומד בפתחה.
מה הוא עושה כאן?
"איתי, אופיר בכיתה י'א שש…" מלמלתי, מביטה בו בחוסר הבנה. הוא גלגל את עיניו ואז חייך חיוך משועשע,
"באתי בשבילך. תאספי את הדברים, הולכים." אמר. הבטתי בו לכמה שניות, מנסה לעקל את מה שהוא אמר ואז התחלתי לאסוף את חפציי, תוחבת אותם בתוך תיקי ויוצאת מהכיתה, סוגרת אחרי את הדלת.
"מה נסגר?" שאלתי אותו, בוחנת את לבושו ופניו. הוא היה לבוש בג'ינס משופשף וחולצת בייסיק שחורה שהבליטה את הקוביות שלו. עיניו החומות הביטו בי מבעד מעטפת ריסים ארוכה. שפתיו, עבות ואדמדמות, חייכו חיוך משועשע למדי. בסך הכל איתי היה חתיך ממש.
"אל תעופי, ליאור ביקש שאני אוציא אותך מבית הספר ושאקח אותך לאכול בקניון. הוא אמר שהוא יגיע בצהריים הביתה ושהוא רוצה לבלות איתך." אמר איתי, עדיין משועשע מהסיטואציה.
"איך אתה מכיר את ליאור?" הרמתי גבה, שנינו התחלנו להתקדם לכיוון הרכב של איתי.
"דרך רועי." אמר בקצרה, הנהנתי. נשמע הגיוני.
"את רעבה?" הוא הוסיף ושאל, חיוך שיחק על שפתיי,
"איך ידעת?" שאלתי בהתגרות, איתי מצמץ בחוסר הבנה, אך עזב את זה בצד.
נכנסנו לרכב הוא התניע והתחיל לנסוע.
"אז את לא תדברי איתי על הסיוטים המתמשכים שלך?" שאל, אני השפלתי את מבטי. בהחלט לא רציתי לדבר איתו על הסיוטים שלי, שבהם אמא שלי מככבת. רציתי לשמור את המידע הזה לעצמי. רק ליאור ידע על הסיוטים. ואולי גם רועי, אם הוא ישן לא כל כך טוב בלילה.
גם לי וגם לליאור יש סיוטים, כך שהשינה שלנו נדפקה לכל החיים.
"לא." בלעתי את רוקי. הוא העיף לעברי מבט קצר ואז חזר להביט בכביש.
"אוקיי." הוא לא לחץ. איתי לא היה מסוג הבנים שלוחצים, שמכריחים, והודתי לו על כך.
"תודה, על שהוצאת אותי מבית הספר." מלמלתי בשקט, הוא הניף את ידו בביטול.
***
כשהגענו לקניון, ישר התיישבנו לאכול. אני הזמנתי המבורגר, בדיוק כמו איתי. אני באמת הייתי רעבה.
"אז את לא מהבנות שמרעיבות את עצמן." חיוך שיחק על שפתיו, אני הנדתי בראשי וחייכתי חיוך קטן,
"הייתי שם. כבר לא." אמרתי בשקט, פתאום המפית שעל השולחן נורא עניינה אותי.
"היי," קולו נעשה רך, ולפתע הרגשתי את ידו נחה על ידי. מגעו היה נעים וחם, חייכתי חיוך קטן.
"אני בסדר. באמת שזו לא הייתה תקופה ארוכה. פשוט… זאת הייתה תקופה של שנאה עצמית. עכשיו אני בכלל לא בכיוון אפילו." אימצתי חיוך.
לא חשבתי אפילו על לשקר לאיתי. הוא היה כל כך כנה… כל כך אמיתי. אלוהים, אופיר כל כך זכתה. הוא מדהים.
"איך… שנאה עצמית? איך?" הוא נהם, לא מבין את דבריי. הרמתי את מבטי אליו, מופתעת לגלות שלחיו אדומות מכעס.
"למה אתה כועס?" שאלתי בשקט. באמת שלא הבנתי למה הוא כועס. לכל אחד הייתה תקופה כזאת. בעצם… אולי לא לכל אחד. אבל זה לא משנה, לי הייתה כזאת, וזה נגמר. אני כבר לא שונאת את עצמי. להפך, אני גאה במי שאני.
"את… אלוהים, את הדבר שהכי קרוב לשלמות שראיתי בחיי. השיער… העיניים… את… את כל כך יפה, תום." הוא אמר, ואני הרגשתי את ליבי מתרכך למשמע המילים האלו. צריבה קטנה בעיניים, משיכת אף וקבירת הפנים בתוך הידיים. אלו היו הפעולות הבאות שלי.
"קרובה לשלמות? בחייך," ייבבתי, נותנת לדמעות לזלוג להן על לחיי. עבר זמן מאז שבכיתי מול מישהו.
"אני משתמשת בגוף שלי כדי להשיג דברים, כמו במועדון, זוכר?" לחשתי, קולי מתעמעם מעט בגלל ידיי.
"לגבי זה רציתי לדבר איתך." הוא אמר בשעשוע, הרמתי את מבטי אליו וראיתי שהוא מחייך חיוך רך,
"ניסית להפנט אותי בעזרת הציצים שלך?" חיוכו התרחב, הרגשתי את הסומק מציף את לחיי,
"לא! טוב… כן…" מלמלתי במבוכה. הוא צחק ולפתע הרגשתי את אגודלו מנגבת את דמעותיי.
"אל תבכי. זה כמו לראות מלאך שבוכה." הוא אמר וניגב עוד דמעה חמקמקה.
צחקקתי בשקט,
"יותר נכון כמו לראות שטן בוכה." תקף אותי חוסר בטחון. לא הבנתי איך ליד איתי כל החומות שבניתי נופלות בשניה. נרמסות תחת רגליו.
"אם את אומרת." הוא קרץ לי, צחקקתי ומשכתי אותו לחיבוק,
"תודה איתי. אופיר לא מבינה בכלל כמה היא זכתה בך." לחשתי בשקט, אך החיבוק היה צריך לנותק מפני שבדיוק באה המלצרית עם ההמבורגרים שלנו. התנתקנו מהחיבוק והמלצרית הלכה.
"את חושבת?" הוא שאל, מעביר את ידו בשיערו. חייכתי חיוך קטן,
"בטוחה."
***
אני אוהבת את איתי. פשוט אוהבת אותו. הוא כל כך חמוד! אני חושבת שהוא ותום הולכים להיות ידידים טובים. לשם שינוי רועי לא הופיע בפרק הזה, אבל הוא עוד יופיע, אל דאגה!
אני מקווה שאהבתם את הפרק, אני דווקא חושבת שהוא לא רע כל כך.
אשמח לתגובות ודירוגים (:
אוהבת! 3>