"תן לי עוד סיבה לנשום"– פרק שתים עשרה חלק ב'

פרק 12 – חלק ב' – אני תמיד אהיה שם בשבילך

את שאר הארוחה העברנו בשתיקה. לא היה לי מה להגיד לו, אמרתי את הכל. אופיר באמת זכתה בו. הוא מדהים, רואים שהוא יהיה שם תמיד בשבילה, ו… טוב, רואים גם שהוא אוהב אותה.
"מה יש בינך לבין רועי?" הוא שאל לפתע, הרמתי את מבטי אליו. לא היה לי שום דבר עם רועי. אני חושבת. לא רציתי איתו שום דבר. הוא לא גבר של אישה אחת, וכן, לצערי יש גם גברים כאלה.
אישה אחת לא יכולה לספק אותו.
"אין לי איתו כלום." אמרתי בפשטות, נוגסת בהמבורגר הענקי שהיה בין ידיי.
"הוא לא בשבילך." איתי אמר במהירות, הבטתי בו בתמיהה. מה יש לו? הרי הוא החבר הכי טוב שלו, הוא אמור לעזור לו להשיג אותי.
רגע, הוא בכלל רוצה להשיג אותי? למה אני ישר קופצת למסקנות?
הנחתי את ההמבורגר שלי בחזרה על הצלחת, ובעזרת הגומיה אשר הייתה כרוכה סביב זרועי אספתי את שיערי השטני והעבה לקוקו גבוה ומתוח.
"למה?" שאלתי ושתיתי מהקולה אשר הייתה מונחת על השולחן בכוס גדולה ומלאה בקרח.
"הוא… הוא לא אחד שטוב בזוגיות. הוא לא נאמן." הוא אמר במהירות, משתדל לא לספר יותר מדי, אך גם לא להחסיר.
"מה זאת אומרת?" חקרתי, מרימה גבה. ידעתי שהוא יספר לי.
"הוא… הוא יצא מלפני שנתיים מזוגיות, הוא אהב אותה מאוד… עד עכשיו הוא מנסה למצוא מישהי שתוכל להחליף את האקסית שלו." הוא אמר בשקט וניגב את פיו בעזרת המפית. הוא כבר סיים את ההמבורגר שלו.
"אה." פלטתי בסתמיות, משפילה את מבטי אל הצלחת שעליה הונח ההמבורגר, כמעט בשלמותו. הצ'יפס שהיה לצד ההמבורגר כמעט וחוסל.
"סיימתי לאכול…" אמרתי בשקט, מבטי עדיין נעוץ בצלחת. פתאום כבר לא היה לי תיאבון. לשמוע על האקסית של רועי היה בדיוק מה שהייתי צריכה לדעת כדי שאני לא אתחיל לפתח ציפיות לגביו בעתיד.
"לא אכלת כלום." אמר איתי, שמעתי בקולו שהוא מזעיף את פניו. מדהים כמה הכרתי ולא הכרתי אותו. ידעתי איך הוא מגיב, מתי הוא מגיב, אבל בעצם לא ידעתי עליו כלום.
לא ידעתי עליו דברים שאופיר יודעת, או רוזה. לא הייתי מספיק חשובה בשביל לדעת את פיסות המידע הללו.
"אכלתי." בלעתי את רוקי, מרימה את מבטי אליו. הוא סימן למלצרית להביא לנו את החשבון, והמלצרית חייכה אליו בפלרטטנות והנהנה. הוא לא החזיר לה חיוך, מבטו עדיין היה נעוץ בי. הוא דאג לי. יכולתי לראות את זה בעיניים שלו. אהבתי את התחושה הזאת שמישהו שהוא לא אח שלי דואג לי.
המלצרית הנואשת הניחה את החשבון על השולחן, איתי הוציא שטר של מאה ושטר של חמישים והניח על השולחן, ואמר למלצרית,
"תארזי לה, היא לא סיימה לאכול."
***
"אני בבית," מלמלתי, נכנסת לדירה החדשה בה גרתי. לאבא לא היה אכפת. במילא אני לא באמת הייתי חלק מהמשפחה כשגרתי איתו ועם המשפחה החדשה והמושלמת שלו.
"היי," ליאור בירך אותי וחייך אלי. הוא ישב על הספה, רגליו על השולחן והוא צופה בסדרה אליה היה מכור, 'דם אמיתי'. אלוהים, זאת הסדרה הכי דפוקה שראיתי בחיים שלי. הסקתי את המסקנה הזאת מצפיה בפרק אחד.
איתי נכנס אחרי, נוהם בשקט והולך לכיוון המטבח. אני שמחה שהוא מרגיש בנוח בבית החדש שלי. הוא מרגיש יותר בנוח ממני, זה בטוח!
"מה יש לו?" רועי יצא מהמטבח. הוא לבש רק מכנס טרנינג שהיה רחב עליו, בטנו הקשיחה והמשורטטת הייתה חשופה לעיניי. בלעתי את רוקי והשפלתי את מבטי לרצפה, מרימה את קולי,
"הוא עצבני עליי כי לא סיימתי את כל ההמבורגר הענקי שהוא רצה שאני אוכל!" אמרתי בזעם. במהלך הנסיעה לבית הוא הזהיר אותי שאם אני אמשיך לא לאכול כלום אני בסוף אמות מתת-תזונה. אני התעלמתי ממנו וגלגלתי את עיניי כל שתי שניות בערך.
"זה, לא, נכון," הוא יצא מהמטבח, מדגיש כל מילה ומילה. משום מה, גם ממנו החולצה ירדה. עכשיו אני עם שלושה גברים נטולי חולצה, בבית אחד. אחד הגברים הוא אח שלי, השני סוטה מין והשלישי אובססיבי בנוגע לאוכל.
אלוהים, מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה?
"למה לא סיימת את כל האוכל?" ליאור הרים את מבטו אלי, אני נאנחתי. הייתי חייבת לפתוח את הנושא הזה?
"כי לא הייתי רעבה יותר. בסדר?! אלוהים!" התעצבנתי והתחלתי ללכת לכיוון חדרי. לא יכולתי לדבר איתם עוד שניה אחת. הם משגעים אותי מרוב עצבים!
"תחזרי הנה, לא סיימתי לדבר." ליאור אמר ברוגע. עכשיו הוא משחק אותה אבא שלי?
בלית ברירה הסתובבתי על עקבי וחזרתי לסלון, מביטה בשלושת הגברים המעלפים האלה.
"אני רוצה לדבר איתך על משהו." הוא אמר ברכות לפתע וסימן לי בעזרת ידו להתיישב לצידו.
נאנחתי והתיישבתי לצידו.
"מה העניין?" שאלתי, מעבירה את מבטי עליו. הוא היה נראה תשוש, משום מה.
"אני טס לארצות הברית לכמה חודשים," התחיל להגיד. רק מהמשפט הזה הרגשתי את הכעס מתחיל להצטבר בחזי. שוב הוא הולך לעזוב אותי? למה הוא חזר בכלל?
"שוב?" לחשתי בשקט, עיניי התחילו לצרוב. רועי התיישב על הכורסה שלצד הספה ואיתי פשוט הביט בי, שותק.
"זה לא יהיה להרבה זמן. במקסימום שלושה חודשים. אני חייב, העבודה מחייבת אותי." הוא אמר ברכות, אני השפלתי את מבטי. ליאור עבד בהייטק, הוא לא באמת הסביר לי במה הוא עובד. אולי הוא מייבא כל מיני דברים לארץ, אבל זה רק ניחוש.
שתי דמעות זלגו על לחיי, אך מיהרתי לנגב אותן ולקום מהספה,
"טוב. זה לא שאני לא יודעת מה זה להיות לבד," חייכתי בציניות וסובבתי את גבי אל שלושתם.
"תום." שמעתי את קולו של איתי, אך לא הסתובבתי אליו.
"את לא לבד. אני כאן איתך."
***
סגרתי את דלת חדרי אחרי ונשכבתי במיטה. קברתי את ראשי בכרית הרכה והקרירה, ונשברתי. הדמעות זלגו על לחיי, אחת אחרי השניה. ידעתי שאני סתם מגזימה, שהוא עוזב לתקופת זמן קצרה, שהוא יחזור והכל יהיה אותו הדבר. אבל פחדתי. פחדתי שהוא שוב ינטוש אותי, שאני שוב אהיה לבד נגד כל העולם.
דלת חדרי נפתחה לפתע ואחרי שתי שניות הרגשתי יד חמה על גבי. נהמתי בשקט ולחשתי,
"לך מפה, ליאור. אני בסדר."
"זה לא ליאור." שמעתי את קולו של איתי, עיניי נפערו והבטתי בסדיני הכרית. אלוהים, אני לא רוצה שהוא יראה שבכיתי.
"תביטי בי," הוא אמר בשקט, אני הנדתי בראשי, מסרבת להראות לו שבכיתי.
"בבקשה." הוא לחש, תחינה הייתה בקולו. אני חייבת להביט בו, מה?
הרמתי את מבטי והבטתי בו. הבעתו הייתה מיוסרת משום מה.
"מה?" מלמלתי, מביטה בפניו שהתרככו, חיוך יפה שיחק על שפתיו,
"רציתי לספר לך בסלון, אבל היית נסערת," הוא התחיל לדבר, הרגשתי את הסומק מציף את לחיי,
"אני עובר לגור פה, בחדר של ליאור, בזמן שהוא יהיה בארצות הברית. אני יודע שעם רועי את לא כל כך מסתדרת, אז רציתי להיות כאן בשבילך." הוא אמר ברכות, מעביר את ידו בשיערי. שפתיי התעקלו בחיוך מרוצה,
"כן? תהיה פה בשבילי?" שאלתי בשקט, איתי הנהן.
לפתע אשמה הציפה אותי. למה אני ואיתי כל כך קרובים, בזמן שאופיר בצד? הייתי בטוחה שאם היא הייתה יודעת על כל מה שעברנו היום, היא לא הייתה כל כך שמחה.
השפלתי את מבטי בזמן שאיתי אמר בשקט,
"אני תמיד אהיה שם לתפוס אותך כשתפלי."
***
איך הפרק? רשמתי אותו בחצי עיניים עצומות, אני מקווה שהוא מספיק טוב.
אני מצטערת שלא העלתי הרבה זמן, אני אנסה להעלות יותר פרקים בזמן קצר יותר.
אוהבת אותם הכי בעולם, אל תתביישו להגיב ולדרג (: