“תן לי עוד סיבה לנשום” – פרק תשיעי

פרק 9 –

"לא בא בשום פאקינג חשבון." שילבתי את ידיי בעצבים והעברתי את מבטי מאיתי לרועי ובחזרה.
לישון איתו, עם הסקסי החרמן מהמועדון, באותו החדר? הכי לא בא בחשבון.
הוא יאנוס אותי באמצע הלילה! העובדה המטרידה שהוא איתי באותו הבית לא באה בחשבון, אז באותו החדר?
"אל תהיי ילדה קטנה." הוא אמר ושילב את ידיו גם. הנדתי בראשי וחייכתי חיוך מריר,
"אני לא ילדה קטנה. אני מאוד בוגרת. ובגלל זה, אם אתה ישן איתי באותו החדר, אתה ישן על הרצפה." נבחתי, הסתובבתי, והלכתי לכיוון חדר האורחים, נעלמת במסדרון הארוך.
נכנסתי לחדר וסגרתי אחרי את הדלת בשקט. לא רציתי להעיר את רוזה, ויוסי, וגם את סול ואוראל. הייתי חייבת להתחשב בהם. הם עושים מעל ומעבר למעני.
חלצתי את נעליי והנחתי אותן בפינת החדר. פשטתי את שמלתי, קיפלתי אותה ותחבתי לתוך תיק הגב שהבאתי איתי. לבשתי את הפיג'מה שלי וקפצתי אל המיטה, מתכסה בשמיכת הפוך שתחילה הייתה קרירה, אך התחממה במהירות.
אהבתי את חדר האורחים הזה. הייתה בו אווירה חמימה, משפחתית. בחדר שלי בבית לא הרגשתי בנוח כמו שאני מרגישה בחדר הזה. הבטתי בתקרת החדר. היא כמעט ונעלמה בחושך.
דלת החדר נפתחה באיטיות, איתי עמד בפתחה. נאנחתי בשקט והזדחלתי אל מתחת לשמיכה. לא רציתי הטפות מוסר.
לשתי שניות היה שקט מוחלט, שמעתי רק את הנשימות שלי. ואז, בלי התראה, הרגשתי את ידו על השמיכה. ליבי הלם במהירות והוצאתי את ראשי אל מחוץ לשמיכה.
"מה?" נהמתי בזעם.
"מה יש?" הוא שאל, פניו תמימות וכך גם קולו הגברי. הנדתי בראשי ולחשתי אל תוך החשיכה, מתקשה לראות את פניו,
"למה הייתם חייבים לשים אותי ואת רועי באותו החדר? אני שונאת אותו!" צעקתי בלחישה, מה ששיעשע במעט את איתי.
"תפסיקי, את באמת מתנהגת בצורה ילדותית." נזף בי, חיוכו יורד מפניו. אלוהים, למה הכנסתי את עצמי?
"אני לא ישנה איתו באותו החדר, מצידי שישן ברכב המעפן שלו. סוף סיפור. סוף פסוק. קפיש?" שאלתי, מביטה בעיניו החומות-בהירות שמשום מה זהרו בחושך.
"קפיש." אמר, קם מהמיטה והתחיל ללכת לכיוון הדלת,
"אגב," הוא הוסיף בדיוק לפני שבא לצאת מהחדר, ידו הייתה על הידית.
"לא הייתי נותן לו לישון איתך בכל מקרה." אמר ויצא מהחדר, סוגר בשקט את הדלת אחריו, ומשאיר אותי חסרת מילים, שקועה במחשבות.

***
הצצתי בשעון הדיגיטלי אשר בטלפון שלי. השעה הייתה ארבע חמישים וחמש, כמעט חמש לפנות בוקר, ועדיין לא הצלחתי להרדם. הייתי טרודה במחשבות, חלקן היו על איתי, חלקן על רועי, ולשם שינוי, חלקן היו על אח שלי, ליאור. אני אמורה לפגוש אותו מחר. זאת אומרת… היום.
היו לי זכרונות טובים מליאור. אבל… בכל זאת, בשניה שהוא יכל, הוא פשוט ברח.
~~~
"אני אחזור, אני מבטיח." ידו הייתה תחובה בשיערי, ועיניי מלאות דמעות. לא רציתי שהוא ילך. לא רציתי שהוא יטוס לארצות הברית. לא רציתי להשאר עם אמא לבד, בבית קטן ואפל.
"למה אתה משאיר אותי לבד?" ייבבתי. גופי רעד עם ליבי. אולי בסופו של דבר הוא יתחרט וישאר איתי בארץ?
"אני חייב ללכת. אני אחזור לבקר, אני מבטיח שאני אשמור עלייך גם מארצות הברית." הוא ליטף את שיערי בפעם האחרונה, העמיס את תרמיל הגב הכבד שלו על גבו, העיף מבט אחרון בי ובאמא, ויצא מהבית. משאיר אותי לבד. איתה.
העברתי את מבטי אליה, עיניי מלאות פחד ועצב. מי ישמור עליי עכשיו, בכל פעם שהיא תכעס? מי ירחיק אותה ממני וירגיע אותה?
אני מניחה שאף אחד.
היא העבירה את ידה בשיערי, בדיוק כמו שליאור עשה, וחייכה ברוע,
"אנחנו הולכות להנות, ילדה שלי."

~~~
הפשלתי את שרוולי והעברתי את מבטי על הצלקת המכוערת שהתנוססה על ידי, חומה, ארוכה, ועבה. כעסתי על עצמי שלא יכולתי להגן על עצמי טוב יותר. שלא ברחתי מהר יותר. הדלת נפתחה, וכמה מפתיע, איתי עמד בפתחה. שרוולי חזר למקומו, מסתיר את הצלקת ואת הכאב.
"מה?" מלמלתי, מעבירה את ידי בשיערי. גם הוא לא הצליח לישון עד עכשיו?
"מה קורה איתך, תום?" הוא שאל בשקט, סגר אחריו את הדלת והתיישב על צד המיטה שלי. הנדתי בראשי וחייכתי חיוך מזויף,
"אני בסדר. למה אתה לא ישן?" העברתי נושא במהירות. אהבתי את היכולת הזאת, למצוא נושאים אחרים לדבר עליהם בשניות אחדות.
"לקח לאופיר זמן להרדם, היא לא נתנה לי להרדם עד שהיא נרדמה." הוא חייך חיוך עייף וצחק מעט. חייכתי גם אני והבטתי בפניו. העיניים שלו הקרינו רכות וחום, ולפעמים הקרינו גם עצבים ומתח, ואולי גם קצת תסכול. הוא היה בן אדם שקל לקרוא אותו, ובכל זאת התקשתי בכך. אהבתי שנקשרנו אחד לשניה למרות מה שקרה בבר, שעדיין גרם לי למבוכה לפעמים.
"אתם זוג טוב." תמצתי את מחשבותיי, מחייכת חיוך קטן ומלא חשש.
"את חושבת?" הוא שאל, ואני הנהנתי במלוא המרץ. הוא צחקק, למרות החושך, ראיתי את לחיו נצבעות באדום. אהבתי שהוא מובך מדברים מסוימים, ולא תמיד מלא בבטחון עצמי.
"כן." אמרתי בשקט, משפילה מבט. רציתי אהבה כמו שלהם. אבל השאלה אם באמת מגיעה לי אחת כזו, שאני מתנהגת כמו שרלילה. אלוהים, להמעיט מערכי, שוב. אני חייבת לעבוד על זה.
אני שרלילה מדהימה וכוסית על.
טוב, יותר טוב. למרות שזה דיי פרחי ושחצני להגיד את זה.
"טוב, אני חושב שאני אלך לישון." אמר לאחר כמה דקות של שקט וקם מהמיטה. חייכתי בעייפות, מביטה בו בזמן שיצא מהחדר.
בשניה בה הוא יצא מהחדר, שקעתי בתרדמת.

***
בבוקר, התארגנתי בזריזות, ובזמן שכולם ישנו, חמקתי החוצה, תפסתי מונית ונסעתי אל בית הקפה שבו הייתי אמורה להפגש עם ליאור.
כשהגענו אל היעד, זרקתי את שטר העשרים אל הנהג בחיפזון ופצחתי בריצה לכיוון המסעדה. איחרתי.
הוא ישב שם, זיפים קטנטנים על לחיו, יפה מתמיד.
אח גדול.
***
היי, איך הפרק? מקווה שאהבתם. אשמח אם תגיבו (: