“תן לי עוד סיבה לנשום” – פרק שלישי

פרק 3 – הם אחים

השמש הפציעה מחלוני, אך אני הייתי כבר ערה. שכבתי במיטה, מתחת לשמיכת הפוך שלי- למרות שקיץ.
קמתי מהמיטה בעצלות, בקושי מזיזה את גופי אל תוך האמבטיה. כפות רגליי נגררו על הרצפה הקרה, עד שנעמדתי מול המראה, ולצד הכיור. פתחתי את הברז, ובעזרת שתי ידיי שטפתי את פניי, וכל זכר לעייפות נעלם.
צחצחתי את שיניי ביסודיות וגרגרתי מיי פה.
יצאתי מחדר המקלחת וחזרתי לחדרי. לבשתי בזריזות את חולצת בית הספר ואת החצאית הקצרצרה, אספתי את שיערי לקוקו גבוה ונעלתי את נעליי העקב השחורות שלי. איפרתי את עיניי בעזרת צללית, מסקרה ועיפרון שחור, ומרחתי את שפתיי באודם אדום מבריק.
תליתי את התיק על כתפי הימנית ויצאתי מהחדר. עקביי נקשו הרצפה בזמן שירדתי במדרגות, וכבר ציפיתי לקולה של ענת – אשר מפקיר בי להיות יותר בשקט, כי הילדים ישנים.
"את מוכנה להיות בשקט?" הגיחה ענת מחדרה שבקומה העליונה, בזמן שאני כבר הייתי בקומה התחתונה.
"ירדתי במדרגות." אמרתי ברוגז, מעבירה קצוות שיער ששכחתי לאסוף מאחורי אוזני.
"תרדי במדרגות יותר בשקט. הערת את כל הרחוב." היא אמרה בכעס וחזרה לחדרה, טורקת את הדלת, בזמן שאני מגחכת בשקט. ועוד אני צריכה לשמור על השקט.
הלכתי לכיוון המטבח, פתחתי את המקרר ולקחתי שקית שוקו. חוררתי חור קטן בקצה השקית בעזרת שיניי, ולגמתי מהשוקו המתקתק.
הדלת הראשית נפתחה, וצעדתי אל הסלון. ידעתי מי זה. זאת רוזה, היא מגיעה בכל בוקר באותה השעה, ומתחילה לבשל לכל המפונקים שעדיין ישנים ארוחת בוקר. אפשר לחשוב, גם ככה ענת צריכה דיאטה.
"בוקר טוב, רוזה." חייכתי וחיבקתי אותה. היא ליטפה את שיערי ונשקה למצחי,
"את הולכת לבית הספר?" היא שאלה את המובן מאליו. לאן עוד יש לי ללכת?
"כן." אמרתי בשקט, והיא הנהנה וסימנה לי שהיא הולכת להתחיל לבשל. התיישבתי על הספה ושקעתי בתוכה. תמיד אהבתי את השעות המוקדמות של הבוקר, כל כך הרבה שקט.
רק בבוקר אפשר לשמוע את הציפורים מצייצות, את המכוניות נוסעות בכביש הראשי, ואת הכלבים נובחים.
לאחר עוד כמה דקות בהן לא עשיתי דבר, קמתי מהספה ויצאתי מהבית. הלכתי לכיוון המכונית שלי, ביטלתי את הנעילה ופתחתי את הדלת. התיישבתי בתוכה, סגרתי את הדלת, והתנעתי את הרכב. הנסיעה עברה ברוגע, שירים שקטים בקעו מהרדיו.
חניתי בחניית בית הספר ויצאתי מהרכב, נעלתי אותו, והתחלתי להתקדם לכיוון המבנה המקולל.

***
כשהצלצול לתחילת הלימודים נשמע, כבר הייתי בכיתה. ישבתי במקומי, לצידי אופיר, ועוד כמה תלמידים שסתם בהו בקירות, או דיברו עם היתר.
"אני יוצאת היום, כדאי שתבואי איתי." אמרתי לאופיר. לא שדיברנו קודם, פשוט זרקתי את מה שחשבתי לחלל האוויר. הצעתי לה לצאת איתי, כי הגיע הזמן לקצת טיפוח עצמי. לא הרבה, רק קצת. הגיע הזמן לעשות שפם, וגבות, ו… אלוהים, שעווה ברגליים!
"אני?" היא שאלה, קולה היה מופתע. לא הבנתי למה היא מופתעת, הרי לא היה לידנו עוד מישהו.
"כן, למה לא?" שאלתי, מחייכת חיוך רחב.
אופיר הזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה יותר. גם לי לא היה יותר מדי ביטחון עצמי, ולא הייתי מטופחת בשיט. רק שלא היה מי שיעזור לי. ואני כן מוכנה לעזור לאופיר, למרות שאני לא באמת מכירה אותה, או יודעת מי היא, או מה היא אוהבת.
"לאן את יוצאת?" היא שאלה, ואני גלגלתי את עיניי,
"למועדון." אמרתי בקצרה וחיוך שובב שיחק על שפתיי. ראיתי את ההסתייגות בעיניה, אך ידעתי שבסוף היא תבוא איתי.
"אני לא חושבת… אני דיי בטוחה שההורים שלי יסכימו, אבל אני לא מתאימה למקומות כאלה. אני לא מתחברת לשתיה, ולמוסיקה החזקה. זאת פשוט… לא אני." היא אמרה בשקט.
חייכתי חיוך רגוע ואמרתי,
"אני מבטיחה שאנחנו נהנה, ואת תמיד תשארי צמודה אלי, ותראי שהכל יהיה בסדר." הבטחתי, וידעתי שאני אקיים את ההבטחה.

***
"זה כואב!" ייבבה אופיר. שתינו ישבנו על מיטתה, בחדר שלה, ואני מרטתי לה שפם, אחריי שסיימנו עם הגבות שלה. כבר עשינו חצי עבודה.
"אם היית מקפידה, זה לא היה כואב." אמרתי בכעס, והנחתי את ידי על כתפה, כדי שהיא לא תזוז יותר מדי, לא שזה עזר…
"מה שתגידי…" היא רטנה, ואני צחקקתי. היא עוד לא ראתה מה הבאתי לה ללבוש. היא תתעלף. ולא בגלל שזה עד כדי כך יפה, אלא בגלל שזה עד כדי כך קצר וצמוד.
"אופיר? מה יש לך? הכל בסדר? הרגע הגעתי הביתה ושמעתי אותך צורח-" הנער שפתח את הדלת, אח של אופיר, אני מניחה, הפסיק את דבריו באמצע המשפט, ואני הרמתי את מבטי מהשפם הקטנטן שנשאר לאופיר, ופגשתי בעיניים כחולות.
שיער מחומצן, עיניים כחולות, גוף נאה.
אביתר.
אני לא מאמינה, הם אחים?
"תום." קולו של אביתר היה מופתע, אך חיוך רחב שיחק על שפתיו. חייכתי חיוך רחב בחזרה,
ואופיר הייתה נראת הרבה יותר מבולבלת,
"אתם מכירים?" היא שאלה במהירות, ואני הנהנתי באיטיות, וגם אביתר.
"מה אתן עושות?" אמר לבסוף אביתר, ואני גחכתי בשקט,
"דברים של בנות. רוצה גם?" חייכתי חיוך מתגרה, חיוכות של אביתר גדל,
"פעם הבאה." הוא אמר ויצא מהחדר.
ואני נשארתי המומה.
הם אחים.
***
שני פרקים ביום! יאיי! ממזמן זה לא קרה לי!
אז… אביתר חמוד, וגם אופיר. ותום מתחילה להיות נחמדה, לשם שינוי, אבל עדיין פרחה שלא מודעת לעצמה.
אני ממש מקווה שאהבתם את הפרק, וכמו תמיד, אשמח לדירוגים ותגובות.
לילה טוב 3>