"תן לי עוד סיבה לנשום" – פרק עשרים ואחד

פרק 21 – צ'פצ'ולה

"בואי נקנה גלידה," רועי חייך וכרך את ידו סביב מותני. צחקתי בשקט,
"דווקא מתאים לי." הסכמתי ושנינו התחלנו ללכת לכיוון דוכן הגלידה שראינו מרחוק.
עמדנו בתור, מחכים לתור שלנו.
"נהנתי היום," הוא חייך אלי ונשק למצחי ברכות. הרגשתי את לחיי מאדימות, אך לא ייחסתי לכך חשיבות,
"גם אני." אמרתי והנחתי את ראשי על כתפו. הצצתי בשעון היד שלי, מופתעת לגלות שהשעה כבר ארבע וחצי אחר הצהריים. הזמן עבר במהירות עם רועי. לא היה איתו רגע אחד משעמם. הוא היה מצחיק, שנון, חכם ומרתק. הוא סיפר לי חוויות שלו מהצבא, ואני מצאתי את עצמי משתוקקת ליצור חוויות כמו שלו.
קנינו גלידה והלכנו לשבת על הספסל שמול הדוכן.
מרחוק, ראיתי את אליאב הולך לצד בחורה יפה. היא הייתה נראת בערך בגילו, אולי בת עשרים וחמש.
אני מניחה שגברים מתגברים על בנות בקצב מהיר. לא שהיה לו בכלל על מה להתגבר, לא הייתה בנינו שום אינטרקציה. גם אם הייתי רוצה, אני במחזור, אז זה לא אפשרי.
לפתע רעיון נחמד עלה בראשי. חייכתי חיוך רחב והנחתי את ידי על הלחי של רועי, לוחשת לו,
"תחכה פה שניה." קמתי מהספסל והלכתי לכיוון אליאב והבחורה היפה. אני הולכת להביך אותו בדיוק כמו שהוא הביך אותי.
"אני לא מאמינה! ככה אתה בוגד בי?!" צווחתי כשהתקרבתי אליהם. אלוהים, אני שחקנית מדהימה. איך עדיין לא הלכתי לנסות להתקבל לסדרת טלוויזיה?
אליאב היה נראה מבולבל, בזמן שאני שיחקתי את עצמי נסערת.
לאחר כשתי שניות חיוך שיחק על שפתיו, והפעם אני זאתי שהייתי מבולבלת.
"אוי, תום. אני בחיים לא אבגוד בך, זאת אחותי, שלי." הוא אמר וכרך את ידו סביב מותני, מושך אותי אליו. במקום להיות מובכת, ניסיתי להזכר מתי אמרתי לו את השם לי.
"היי תום," שלי חייכה חיוך רחב. אני כזאת מטומטמת, הם כל כך דומים, איך לא שמתי לב לזה?
"היי," אילצתי חיוך. עכשיו אני צריכה גם להיות נחמדה לסוטה מין הזה שלצידי. חשבתי שזה שהוא בוגד בי יפתור אותי מלהיות אליו נחמדה.
"טוב, אממ… אני חושבת שאני אלך לי!" צחקקתי במבוכה וניסיתי להחלץ מבין זרועותיו השריריות של אליאב, אך הוא רק הדק את אחיזתו והביט בי בחיוך משועשע,
"בייבי, למה שתלכי? במילא אני הייתי אמור לאסוף אותך עוד שעה כדי שנלך לארוחת הערב המשפחתית," הוא אמר, מלטף את מותני ברכות. התפתתי להאנח, אך במהרה נזכרתי עד כמה הוא גס רוח, ועוד עכשיו הוא רוצה לקחת אותי לארוחת ערב משפחתית!
"אליאבי, אני לא לבושה. אני חושבת שקודם כדאי שנעבור בבית מלון, כדי שאני אתארגן." חייכתי בתמימות.
אליאב בחן אותי, מהנהן בנוקשות.
"אני מניח שכן." הוא חייך, חיוכו היה שובב במעט.
"אני שמחה שפגשתי אותך, נתראה בארוחת ערב!" אחותו צווחה, נקשה לשתי לחיו וברחה.
כשהיא התרחקה מספיק בכדי לא לשים לב לשנינו, סטרתי לזרועו של אליאב. הוא שחרר אותי ושפשף את זרועו האדומה,
"למה זה היה טוב?" הוא התעצבן. חייכתי חיוך משועשע,
"מצטערת, יקירי. החליקה לי היד." אמרתי ברשעות והעפתי מבט לכיוון הספסל בו רועי ואני ישבנו מלפני דקות אחדות. רועי לא היה שם. נהמתי בשקט.
"יופי, גאון. איך אני אחזור למלון? ידיד שלי הלך!" התעצבנתי. אליאב גלגל את עיניו,
"אז איזה מזל שיש לי רכב, ושאנחנו לנים באותו המלון." הוא אמר בשעמום והתחיל ללכת.
הלכתי אחריו.
לאחר חמש דקות הליכה הגענו לחניון הקרוב. נעמדנו לצד מכונית ספורט אפורה, חדישה ומשוכללת.
"נו, אז איפה המכונית שלך?" שאלתי בשעמום. הוא הרים גבה וצחק,
"ממש מולך." אמר. הבטתי בו בפה פעור.
"זאתי?!" צווחתי, לא מאמינה. הוא לא הזכיר שיש לו יותר כסף משכל!
"מסתבר," הוא גלגל את עיניו ונכנס למושב הנהג. נכנסתי למושב הנוסע. הוא התניע את המכונית והתחיל לנסוע.
"את בטוחה שהוא היה רק הידיד שלך?" אליאב שאל. עיניו היו מרוכזות בכביש, אז הוא לא יכל לראות את ההבעה המיוסרת שלי. רועי ואני רק ידידים? הרי הוא בחיים לא יראה אותי יותר מזיון.
"כן, בטח…" מלמלתי והסטתי את מבטי אל החלון. אנשים רבים היו לבושים בבגדי ים. הנחתי שהם הולכים לכיוון החופים, כי עכשיו הייתה השעה הכי נוחה. הטמפרטורות היו יחסית נמוכות, והמים כבר היו חמימים.
בשאר הנסיעה הקצרה שתקנו.
יצאנו מהרכב והתחלנו להתקדם לכיוון בית המלון.
הגענו ללובי, ונכנסנו למעלית.
"אני חושבת שעדיף שאני לא אבוא היום לארוחת ערב, אליאב. אני מצטערת." מבטי היה נטוע ברצפה. הרגשתי רע על כך שהשארתי את רועי לבד, ועכשיו אין לי מושג איפה הוא.
אולי הוא חזר לחדר שלו?
"אני מבין." אליאב חייך אלי חיוך רגוע.
"אני אלווה אותך לחדר," הוא אמר בשקט, חייכתי חיוך מוקיר תודה. אולי אליאב לא כל כך נורא אחרי הכל.
"את האמת, אני הולכת לחדר של ידיד שלי. השארתי אותו מקודם לבד, אני רוצה לוודא שהוא הגיע לפה." אמרתי בשקט.
הוא לא ענה והמשכנו ללכת בשקט לכיוון חדרו של רועי.
באמצע הדרך נעמדתי לצד דלת, וחייכתי חיוך קטן,
"זה כאן." שיקרתי. לא יודעת למה, אבל עצם המחשבה שהוא ורועי יפגשו לא עשתה לי טוב. עדיף למנוע מפגשים מסכנים חיים שכאלה.
"אוקיי," אליאב חייך וכרך את ידיו סביבי, נושק למצחי ברכות. לרגע הרגשתי כמו ילדה קטנה לצידו.
"תודה!" קראתי כשהוא התחיל ללכת לכיוון המעלית.
כשהוא נעלם מטווח הראיה, המשכתי להתקדם לכיוון החדר של רועי.
כשנעמדתי מול דלת החדר, הרמתי את ידי לדפוק על הדלת, אך קולות משונים שבאו מהחדר עצרו בי.
"רועי, אתה כל כך טוב!" שמעתי קול נשי זועק. התלוו לקול הזה גם גניחות תואמות, ונשיפות חדות.
מעדתי צעד אחד אחורה, מרגישה את הדמעות מטשטשות את עיניי. אבל למה?
סובבתי את גבי אל הדלת ורצתי לכיוון החדר שלי.
למה אני כל כך פגועה? זה לא שלא ידעתי לפני שרועי מקיים יחסי מין עם בנות אחרות.
נכנסתי לחדר וטרקתי אחריי את הדלת. נשכבתי על המיטה וקברתי את ראשי בכרית, מרשה לדמות להתגלגל על לחיי ולהרטיב את הכרית המסכנה.
הטלפון שלי צלצל. שפשפשתי את עיניי והבטתי בהצג. זה היה ליאור.
"הלו?" עניתי והצמדתי את הטלפון לאוזני. ניסיתי שקולי יפסיק לרעוד, אך הוא עדיין רעד.
"אחות קטנה!" קולו של ליאור נשמע, מאושר מתמיד. משכתי באפי, ושאלתי,
"מה יש, ליאור?" לחשתי.
"הכל בסדר?" הוא שאל, קולו הפך למודאג בשניה. משכתי באפי בשנית,
"כן, סתם מצוננת." זרקתי את התירוץ הראשון שעלה במוחי.
"אז תקשיבי! אני עומד לחזור לארץ מחר!" הוא אמר בהתלהבות. מצב רוחי השתפר במהירות, חייכתי חיוך קטן,
"זה נהדר, ליאור! מה הסיבה?" שאלתי.
"אני עומד להתחתן!" הוא זרק את הפצצה. התחלתי להשתעל, למרות שלא שתיתי שום דבר. אני דיי בטוחה שנחנקתי מהנזלת שלי.
"עם מי? מתי? איפה?" תקפתי אותו בשאלות. ממתי לליאור יש חברה? זאת אומרת, ארוסה?
"עם בחורה יהודיה שהכרתי בארצות הברית, בעוד שבועיים, בישראל." הוא אמר בקלילות. שבועיים?! איך הם יצליחו להקים חתונה בשבועיים?!
"השתגעת?! שבועיים?! איך תספיק?!" נתקפתי פאניקה. למה אני נתקפת פאניקה? זאת לא אני שמתחתנת בעוד שבועיים!
"נו, קבענו כבר עם אולם דרך האינרנט. אני גם הייתי בו כבר, ידעתי לקראת מה אני הולך." הוא אמר.
"בייבי, אתה בא למיטה?" שמעתי קול צפצפני מהקו השני. אלוהים, אם הוא מתחתן עם פרחה אני אקרע אותו!
"אני חייב ללכת, אני יודע שגם מחר אתם באילת, אז אני אחכה לכם כבר בבית עם צ'פצ'ולה שלי. ביי אחות, אוהב אותך!" ניתק.
צ'פצ'ולה?
***
לאחר מקלחת קצרה, לבשתי את הפיג'מה שלי ונכנסתי למיטה. מחשבותי נדדו אל רועי.
כאב לי לחשוב שיכול להיות שהוא והצורחת שלו עדיין ביחד עכשיו, צוחקים, מדברים, כמו שאני והוא עושים. קשה לי לחשוב שהיא מעבירה את הידיים שלה על הקעקועים שלו, כמו שאני עשיתי הבוקר.
שהיא משחקת בעגיל בשפה שלו עם שיניה, כמו שאני עושה.
קשה לי לחשוב שהוא מעביר את היד שלו בשיער שלה, מנשק אותה לאורך כל גופה.
קברתי את ראשי בכרית וניסיתי להפסיק לחשוב על רועי והצורחת שלו. הכל יהיה בסדר, תום.
הרגעתי את עצמי.
או יותר נכון ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל נכנסתי יותר ללחץ ולעצבים.
הצצתי בשעון הדיגיטלי אשר היה על השידה. השעה שבע וחצי בערב.
לקחתי את הטלפון שלי מהשידה והתקשרתי לאיתי,
"הלו?" הוא ענה. קולו היה ישנוני, הנחתי שהערתי אותו משינה.
"אני לא אבוא היום לארוחת ערב, אני לא מרגישה טוב." אמרתי בשקט. ידעתי שאני באמת לא מרגישה טוב. כואב לי הלב.
"מה יש לך?" הוא שאל בדאגה. גלגלתי את עיניי וניתקתי את הטלפון, מכבה אותו ושמה על השידה. אני יודעת שאני אקבל הרבה צעקות אחר כך, אבל לא אכפת לי עכשיו. הדבר היחיד שאני רוצה זה לשכוח.
הדלקתי את הטלויזיה ושמתי את ערוץ הסרטים של המלון.
הסרט 'בנות רק רוצות לכייף' הוקרן.
נהמתי בזעם וקברתי את ראשי בכרית.
מה זה לכייף, הנאה שאין כמותה פעמיים.
***
הרגשתי את המיטה מתכערת וידיים מחבקות אותי. ידעתי כבר מי זה. הסתובבתי אליו והבטתי בעיניו. היה בהן כעס.
"אם באת לכעוס עליי, אתה יותר ממוזמן ללכת." אמרתי והתיישבתי במיטה, מצמידה את השמיכה לגופי.
הוא נאנח והתיישב גם, מעביר את ידו בשיערו.
"נעלמת לי." קבע עובדה. טוב, אני לא אתחיל לדבר איתו על הצורחת שלו. הצצתי אל השעון הדיגיטלי. השעה הייתה שמונה וחצי. ישנתי כולה חצי שעה.
את החצי השעה שלפני שנרדמתי ביליתי בלדפוק את הראש שלי בקיר.
סתם, לא באמת.
ראיתי את הסרט 'בנות רק רוצות לכייף', אז אני מניחה שאין הרבה הבדל.
"דברים התגלגלו ונהפכו למסובכים." אמרתי בשקט, משחקת באצבעותיי. לא רציתי להביט לו בעיניים. ידעתי שהעיניים האלו הביטו באישה אחרת.
הידיים שלו נגעו באישה אחרת.
הזיעה שלו התערבבה עם זיעה אחרת.
"הכל בסדר?" הוא שאל בשקט, ידו נתחבת בשיערי. משכתי בכתפיי,
"מסתבר שליאור מתחתן עוד שבועיים." אמרתי בקלילות, כמעט כמו הקלילות של ליאור בזמן שהוא סיפר לי את הבשורות המשמחות.
"הא?" לקח לרועי זמן לקלוט את מה שאמרתי.
"כן, אני נחנקתי שהוא סיפר לי." צחקתי בשקט. רועי צחק יחד איתי.
"נהנת?" נפלטה לי השאלה שרציתי להמנע ממנה. יופי, תום.
הבעת פניו השתנתה בשניה, ידו נמשכה משיערי.
"תום…"
"באתי לחדר שלך, לבדוק אם הכל בסדר ולבקש סליחה שהשארתי אותך לבד." בלעתי את רוקי, מנסה לסלק את הדמעות שעקצצו בעיניי.
"זה היה סתם…"
"זה לא משנה." בלעתי את רוקי, משפשפת את עיניי ומעלימה את הדמעות. חוץ מאחת, שזלגה על הלחי שלי.
"תום…"
"בבקשה תלך." ביקשתי, מבטי נעוץ בסדינים הלבנים. לא יכולתי להביט בו. הוא בטח עכשיו כועס עליי שלקחתי את זה באופן אישי.
גם אני כועסת על עצמי.
"תום…"
"לך."
הדבר האחרון שהוא הותיר זאת טריקת דלת רועשת.
***
עוד פרק ארוך! רציתי להודות לכולכן על התגובות התומכות…
אין כמוכן!
אוהבת! 3>