תן לי עוד סיבה לחיות פרק 18 השקט שאחרי הסערה

תן לי עוד סיבה לחיות פרק 18
מנקודת המבט של אדריאן:

״מה איפה אני״
פתחתי עיניים באיטיות, הייתי זרוקה באיזה סימטה על הרצפה הקרה, בגדי היו קרועים, והבגדים התחתונים היו זרוקים לידי.
קמתי לאט לאט מהרצפה וסחרחורת הכתה בי, לא זכרתי כלום, הכל היה מעורפל בזכרוני מאותו ערב.
הרמתי את הפלאפון ובאתי להתקשר לאימי, אבל… עם היא תגלה מה עשיתי, היא תהרוג אותי, היא תתבייש בי.
למי יש לי להתקשר?
לא נשאר לי אף אחד יותר
הרסתי הכל, כמו תמיד… אין לי אף אחד עוד בעולם הזה, אליז כועסת עלי אתמול בטח שהשארתי אותה לבד.
״את צריכה עזרה?״
שאל איש בסביבות גיל העשרים, עיניו היו ירוקות וזיפים קישטו את פניו, הוא לבש חולצת טריקו ירוקה, וג׳נס כחולים גדולים.
הוא הושיט את ידו אלי, היססתי לשניה ופשוט נאחזתי בה בחזרה.
בשניה הזאת ידעתי שנכנסתי למשהו גדול, גדול מידי מכדאי שאני אוכל לשאת בו.
הוא סרק את גופי, וקצת בהה לי בחזה, הוא הבחין בבגדי הקרועים ובלבנים הזרוקים על הרצפה.
״יש לך לאן ללכת?״
הוא שאל בקול מחוספס, חיוך קטן ותמים עלה לו על הפנים, וכבר ידעתי למה הוא מתכוון.
״לא״
עניתי בחדות, ודמעה זלגה לי על הלחי, הסתכלתי על הרצפה, בטני כאבה ורגלי כאבו, רק רציתי לאכול משהו ולנוח קצת.
״יש לי דירה ריקה עם את רוצה, עד שתרגישי בנוח לחזור הביתה״
על פניו היה מבט דואג, ולא היו לי שום אפשרויות אחרת, פשוט אחזתי בידו והלכתי איתו…

מנקודת המבט של טרייסי:

ישבתי בסלון וצפיתי בטלויזיה, לא רציתי ללכת לבית ספר היום, הייתי שבורה פשוט, כל הנשיקות שלו, החיבוקים, המילים, הכל היה שקר אחד גדול.
אני לא מאמינה שהם… שהם שכבו, הוא הבטיח לי שאני האחת שלו, שאין לי תחליף, אבל הכל שקר.
מספר נקישות נשמעו מהדלת, ניגבתי את הדמעות ופתחתי, זה היה אדם, הוא עמד שם בלבוש פשוט וחיוך אדיש על פניו.
״מה אתה עושה פה?״
שאלתי בכעס, רציתי למות באותו רגע.
״אני… אני רציתי לבקש סליחה טרייסי״
פניו הסמיקו, הוא בא להיכנס לביתי אך קטעתי אותו,
״שלא תעז להיכנס הבנת?״
צעקתי עליו, ושוב בכיתי, שוב בן גרם לי לבכות, חשבתי שזה לא יקרה יותר, אבל זה קרה.
״תני לי לסיים, אני אוהב אותך טרייסי באמת, מה שהיה עם אדריאן היה טעות״
ניסיתי להעלות חיוך על פני אך ללא הצלחה,
״כל מה שאמרת?! אתה יכול לדחוף לתחת, אני לא מקשיבה לשום מילה שלך מעכשיו, הבנת?!״
סופסוף הפגנתי קצת ביטחון, פני האדימו והדמעות עצרו.
״עם את לא רוצה להקשיב למילים שלי, אולי תוכלי להקשיב לזה״
הוא הצמיד אותי לקיר בחוזקה, הרגשתי את הנשימות שלו גוברות וגוברות, עיניו ננעצו עמוק בתוך עיני.
ופרצופי ננעל על מבט אדיש ומופתע, ידיו החזיקו בחוזקה בידי, והוא ליטף בעדינות את זרועי.
לפני שהבנתי מה קרה, הוא הצמיד את שפתיו לשפתי ושקענו בנשיקה עמוקה, זה היה מדהים.
״לא תפסיק״
התנתקתי מהר, לא יכולתי פשוט, לא רציתי להיפגע יותר, התרחקתי ממנו וסילקתי את עיני מעיניו.
״אבל אני אוהב אותך, מתי תביני״
הוא היה כזה מתוק, הרגשתי פשוט נוראית אבל לא הצלחתי לסלוח לו.
״ואת אדריאן אתה גם אוהב?״
שאלתי בחדות, ציפיתי לתשובה שלילית אך הוא היסס, הוא הסתכל על התקרה ולא ענה.
״תענה, אותה אוהב אותה או לא?!״
לא היה לו מה לענות, הוא פשוט תפס אותי ונישק אותי, לא חשבתי שהוא יכול להיות בן אדם כלכך שיטחי.
הוא התחיל לנשק לי את הצאוור ועפתי אותו,
״לך מפה, סטיונר מגעיל״
הרגשתי את הפעימות לב שלי הולכות וגוברות, וסימנתי לו לצאת החוצה.
הוא הביט בי מבט חטוף ויצא, איך שהוא יצא סגרתי את הדלת נשענתי עליה והתפרצתי בבכי.
כעבור כמה דקות נשמע שיחת טלפון,
״הלו״
אמרתי
״שלום, גברת מונטאז׳ נמצאת?״
היה לי משעמם אז עניתי
״כן מדברת גברת מונטאז׳ מה רצית?״
אולי משהו מצחיק יצא מזה
״שלום גברת מונטאז׳, התקשרנו בקשר לאימוץ הלא חוקי שלך של הילדה טרייסי מונטאז׳, אתם מופנים בעוד שלושה ימים לחקירה מקיפה על האימוץ שלה, בתודה רוברט״