תן לי עוד סיבה לחיות פרק 15 תגיבו!!!

״נעים מאוד, אני מייק״
הוא לחץ את ידי בידידות, הוא היה איש נמוך קומה ורואים שהוא אוכל לא מעט. פאה חומה, ישבה על ראשו החלק משערות, וחולצת פסים לא מתאימה כלל למכנסיים כיסו את גופו השמנמן.
״אני טרייסי״
עניתי והדקתי את גבי למשענת הכיסא, מבטו נדד בחדר, כאילו הוא מסתיר ממני משהו.
״אז… איך הם מתנהגים אלייך?״
מייק נמוך הקומה שאל בחיוך ידידותי מאולץ.
״הם מתנהגים אלי בסדר גמור, למה אתה שואל?״
ניסיתי לסחוט ממנו מידע, הוא השתנק למספר שניות, סידר את הפאה על ראשו וענה.
״לא סתם, בדיקה שגרתית אצל כולם, אבל יש לי שאלה, משהו שישאר בינינו בסדר?״
מבטו הנודד נעצר בעיני, וניסיתי להראות אדישה.
״מה… מה רצית לשאול?״
שיחקתי באצבעותי וניסיתי לא להיתקע במבטו שוב.
״ההורים שלך, הם מכים אותך? עשו לך משהו בחודש האחרון?״
נעצרתי,
״לא הם לא עושים לי כלום ובחיים לא עשו, אני לא מרגישה בנוח לדבר איתך, אני מבקשת ללכת.״
ויצאתי מהחדר מיד, עליתי במדרגות לחדרי ונכנסתי למיטה.

מנקודת המבט של אדריאן:

קמתי בבוקר בחוסר חשק, כל הבית היה ארגזים מגעילים ונוטפי אבק, ורוב הדברים שלי מוצעים למכירה באיזה חנות משכון אחת.
״קומי אדי, משאית ההובלה מחכה בחוץ״
אבי צעק וזרק עלי כרית.
״מה בחוץ?! אפילו לא הספקתי להתארגן״
תרחתי עליו, ורצתי לכיוון האמבטיה לצחצח שיניים.
אחרי שהתארגנתי בחמש דקות (שיא חדש) ירדתי למטה, עם שתי ארגזים ״לעזור״ לאמא ואבא.
נכנסתי לאוטו, והתחלנו לנסוע לבית החדש, אני בטוחה שהוא לא יהיה כזה נורא, ותמיד אני יוכל להיות אצל אליז.
המכונית עצרה בבום, ואבא שלי צעק
״הגענו כולם לרדת״
נכנסתי לדירה המגעילה הזאת,
״אוח אני לא הולכת לגור במקום הזה אבא! תחסיר אותי לבית הישן עכשיו!״
צרחתי ורקעתי ברצפת השיש השבורה.
״עם זה לא מתאים לך, לכי לגור אצל חברה יותר טוב לא?!״
הוא התחיל להעמיס ארגזים בשעה שאימי סרקה את הבית.
״אולי אני יעשה את זה באמת, לא לכבוד שלי לגור בבית הזה״
צעקתי והתחלתי לחפש את חדרי, לא ציפיתי ליותר מידי, אבל כשנכנסתי הוא היה הפוך ממה שציפיתי.
הוא היה קטן וחמוד, כולו בסט לבן של קריסטלים, על המיטה היו מצעים לבנים עם תחרה, שידת איפור קטנה לבנה, ושולחן וארון תואמים.
מול המיטה היה שידה קונה עם טלויזיה קטנה ועבה המקושטת במדברות יהלומים.
פשוט עמדתי ונדהמתי, יצאתי לסלון הריק עם פה פעור ושאלתי
״עשיתם את החדר הזה בשבילי?״
לא היה לי מילים, הם כלכך השקיעו בי, ועוד עם איך שהתנהגתי אלהם.
״את לא צריכה להודות לנו מותק, רק רצינו את הכי טוב בשבילך, בינתיים לכי תיהני בחדר החדש.״
אימי אנרה וסידרה את הצלחות בארונות העץ הבלויים…

המשך ביום חמישי❤️