תמימות | פרולוג\הקדמה |

אני מזהירה שיכולים להיות תכנים כמו סלאש (הומואים) ופאמסלאש (לסביות), בי ותיאורים מטרידים. הקריאה על אחריותכם.
♥♦♥♦♥♦♥♦
"אנג'ל קברה-קהיל!" צרחו מעבר לדלת, ניסתי להתהפך. שמעתי את הארני, השותף שלי לחדר, קם מהמיטה וממלמל משהו. פותח את הדלת בעייפות. התהפכתי לצד השני, תנסה לישון, ילד, ציוותי על עצמי.
"די להציק לנו בלילה, מפגרים, אנג'ל ואני מנסים לישון!" שמעתי אותו צחורח, ככה שהוא כנראה עדיין בדיפרס-לא, דיפסס-לא, אני לא יודע איך אומרים את זה. דיפמשהו קליני, ככה אחותו התאומה אמרה, לא?
"אנחנו צריכים את אנג'ל," אדוארד הופיע מאחורי שני הנערים. לא ידעתי מה בדיוק קורה. "מה אתם רוצים לעשות לאנג'ל?" שאל אותם בקול רציני ומפחיד. לא ידעתי מה עובר, אבל אחרי כמה שניות נשמעו שתי הצלפות, אולי הרביצו להם.
שמעתי צעדים שזזים לכיווני והתיישרתי במיטה, זה היה ארני. "אנג'ל! הערנו אותך?" הוא שאל בדאגה. הוא חייך חיוך זעיר והביט בי שוב.
"ל-לא, הכול בסדר, מה קרה, ארנסט?" שאלתי אותו, שוכח שאסור לקרוא לו ארנסט. "תקרא לי ברבי, אמרתי לך, אתה אמרת שי שלי פנים מפלסטיק," הוא אמר והפנים שלו נראו כמו פנים מפלסטיק, כמו שהוא אמר.
"כן ברבי," אמרתי, שנאתי את השם הזה. הוא היה פוגע.
"ברבי, אתה יודע מה הם רוצים ממני?" שאלתי וארני התיישב על המיטה שלי. הוא לא חייך, פני פסלטיק שכמוהו.
"לא, אבל היום כבר ה-5 למאי ויש לך יום הולדת 15, אנג'ל, אז להביא לך את המתנה שלך?" הוא שאל בקול מתוק. הנהנתי. אתם לא יודעים אולי, אבל יש לי בעיות נפשיות, ככה אמא קוראת לזה.
אמא קוראת לזה פיצול אישיות, אבל זה לא ממש ככה. קוראים לה רק אנג'ל קברה-קהיל, אבל לפעמים אני מתנהג כמו תינוק, לפעמים כמו בחורה במחזור ולפעמים כמו בן טיפשעשרה בדיכאון, ולפעמים אני סתם נחמד וחביב.
"כן! תן לי את המתנה שלי!" אני צורח, אם אני לא אקבל אותה עכשיו אני… אני אבכה!
"תן לי את המתנה אחרת אני אבכה!" אני צורח שוב, וארני מסתובב חזרה. הוא מחייך, אבל אין לו שום דבר בידיים שלו.
"איפה המתנה שלי?" אני צורח, כי אני רוצה את המתנה שלי, אחרת אני אבכה שוב.
"ארני אני שונא אותך אם לא תתן לי את המתנה ש-" אבל אני לא גומר את המשפט, כי ארני בא ומנשק ואתי, ככה, על הפה, כמו שאמא מנשקת את אבא.