תמיד תהיי לי מאושרת- פרק 24 ואחרון !!!!!

נקודת מבט של אופיר.
אסי נכנס לסהר, כבר איזה חצי שעה הוא בפנים.
אחרי כמה דקות הוא יצאו.. הפנים שלו היינו נפולות ועצובות כאלה, תכלס אולי הוא הולך לאבד את החבר הכי טוב שלו.
"אסי?" רצתי אליו.
"הם מכניסים אותו לניתוח עכשיו, יש לך עשר דקות אם את רוצה להיכנס אליו" הוא אמר. הנהנתי ורצתי לכיוון החדר שלו.
"כנסי" הוא אמר בקושי.
נכנסתי לאט.
התיישבתי בכסא שליד המיטה שלו, לקחתי לו את היד וליטפתי אותו.
הוא הפנה אליי מבט וחייך.
"למה אתה מחייך?" חייכתי גם.
"את יפה. ואת שלי" הוא חייך.
"ממש יפה" אמרתי וצחקתי בציניות, באמת הייתי נראית מזעזע.. הייתי עם הבגדים של המסיבה, איפור מרוח וקוקו גולגול.
"את תמיד יפה" הוא ליטף אותי.
חייכתי אליו.
אחרי כמה דקות של שתיקה שאלתי "סהר אתה מפחד?"
"אני לא יודע להסביר, זה הרגשה מוזרה כזאת, אני לא מפחד אבל אני מרגיש שלא הספקתי כלום, רציתי להתגייס לצבא, לעבוד, להתחתן, להקים משפחה, עכשיו זה כבר לא יקרה" המבט שלו נראה עצוב ומבולבל.
בכיתי.

"אני חייבת להכניס אותו לניתוח" האחות אמרה.
התחלתי להילחץ, היה לי מבט מבוהל בעיניים. סהר חייך אליי " הכל יהיה בסדר, אני מבטיח"
"סהר, אני אוהבת אותך" אמרתי.
"אני אוהב אותך. את לא מבינה כמה" הוא חייך.
האחות ביקשה ממני לצאת מהחדר, הסתכלתי אליו, על העיניים היפות שלו, על הזיפים הקטנים שלו, על השפתיים שמשורטטות באופן מושלם. נישקתי אותו, נשיקה ארוכה ונעימה, הסתכלתי עליו עוד פעם אחת ויצאתי מהחדר.

"איך הוא?" תהל שאלה.
"מכניסים אותו לניתוח" אמרתי.
"הכל יהיה בסדר" היא חיבקה אותי.
הלכתי לשבת ליד אמא שלו שהייתה נראית לחוצה מתמיד, היא קססה ציפורניים והסתכלה בתמונה של סהר וליאן כשהיו קטנים. חייכתי אליה.
"סהר חזק, הוא יהיה בסדר" חייכתי.
"את פשוט מדהימה אופיר, אני שמחה שהבן שלי בילה את הזמן שלו איתך" היא לקחה לי את היד וליטפה אותה.

הניתוח הזה לא רוצה להיגמר כבר?! שעתיים אני מחכה פה, שיגידו לי שהוא בריא כבר.

"אופיר אולי לכי הביתה תתקלחי קצת?" אסי בא ושאל.
"אתה חושב?" שאלתי.
"כן, זה יעשה לך טוב" הוא חייך.
קמתי מהרצפה, והזמנתי מונית.
כשהגעתי הביתה, נכנסתי להתקלח בהכי זריז, כשיצאתי, לבשתי טייץ שחור פשוט וגופייה זרוקה כזאת עם ציור של פיס. סירקתי את השיער ונעלי נעלי וואנס שחורות. ויצאתי מהבית.

הגעתי לבית החולים, עדיין לא יצא מהניתוח..
התיישבתי, מחכה שהרופא יצא לבשר לנו מה עם סהר.
שעתיים וכלום לא קורה, אף אחד לא יצא מהחדר הזה. שום דבר לא קורה, הזמן לא זז.

אחרי כמה דקות הרופא יצא מהחדר, ישר קפצתי לראות מה קורה עם סהר.
"אני מצטער" הוא אמר.
"הו..א נ..פטר?" שאלתי.
"כן..לקראת סוף הניתוח הגוף שלו קרס, המערכות הפסיקו לתפקד, ניסינו לעשות כל מה שיכולנו" הרופא אמר והלך.
משאיר אותי המומה, הדמעות שעמדו לי בגרון השתחררו, אמא שלו התמוטטה, אסי ותהל גם היו ממש עצובים.
הרגשתי כאילו כל העולם קורס עליי.

נכנסתי לחדר שלו, הוא היה נראה כל כך שליו, כאילו הוא ישן, התיישבתי לידו.
"אני אוהבת אותך אתה יודע?" אמרתי.
"אתה הבטחת שלא תלך, הבטחת שתישאר פה איתי" דפקתי על החזה שלו, בכיתי, נשכבתי על הבטן שלו, הייתי ככה כמה שעות טובות..
"סליחה? אנחנו צריכים לקחת אותו" איזה מישהו בא.
"אי אפשר להישאר איתו קצת?" שאלתי.
"לא..אני מצטער" הוא אמר וכיסה אותו בסדיו הזה.
יצאתי מהחדר שלו, שבורה.

"אופיר?" אסי בא אליי.. הוא גם היה נראה ממש לא טוב.
"ממ?" עניתי, לא הסתכלתי עליו.. הסתכלתי על הקיר.
"סהר ביקש ממני להביא לך את זה" הוא אמר והושיט לי מעטפה וקופסא קטנה כזאת.
הסתכלתי עליו.
"תקח אותי הביתה" אמרתי. הוא הנהן ונכנסנו לאוטו.
כל הדרך התעסקתי במעטפה והקופסא הזאת.. הגענו הביתה וישר רצתי לחדר.
נשכבתי על המיטה והתלבטתי אם לפתוח את המעטפה או לא.. בסוף החלטתי להשאיר את המעטפה ככה.. לפחות עד אחרי הלוויה.
" אופיר צריך להתארגן" אסי נכנס לחדר שלי.
"אסי, הוא לא פה" בכיתי.
הוא התקרב וחיבק אותי, הוא לא אמר כלום. הוא רק חיבק.
קמתי מהמיטה והחלפתי חולצה.. לחולצה שחורה. אספתי את השיער לקוקו רגיל.

"אסי אני מוכנה" ירדתי למטה, תהל גם הייתה פה.
הוא לקח את המפתחות ויצאנו, לקחתי את הקופסא איתי.
פתחתי אותה, הייתה שם שרשרת עם תליון כזה, פתחתי את התליון וראיתי את התמונה שלי ושל סהר מהיום של הנשף, היינו מחייכים כאלה ומאושרים.
לקחתי את השרשרת ושמתי אותה עליי.
הגענו למקום, כל הרצלייה הייתה פה. כולם אהבו את סהר, אפילו דיאנה ונתנאל היו פה.

בכיתי, העיינים שלי היו מטושטשות מרוב דמעות.
אסי בא לידי וחיבק אותי.
"הכל יהיה בסדר" הוא ניסה לנחם.
"איך יהיה בסדר? הוא מתחת לאדמה, ואני פה.הוא השאיר אותי לבד." בכיתי.
"את לא לבד, יש לך אותי ותהל, והמשפחה שתומכת, וכל האנשים שפה." הוא אמר.
"אני רוצה שהוא יחזור" בכיתי..
"אני מבין אותך, הוא היה החבר הכי טוב שלי אופיר, אני איבדתי את החבר הכי טוב שלי" הוא אמר.
בכיתי.
אחרי הטקס המון אנשים באו אליי ואמרו משפטי ניחומים כמו 'אני מצטער'
' הוא היה בחור טוב, אבדה לכולנו'
'הייתם זוג מדהים, חבל שהוא הלך' וכאלה.
לאט לאט כולם התחילו ללכת.
אסי בא אליי.
"קחי" הוא הביא לי את המעטפה הזאת.
לקחתי אותה ממנו. והוא הלך.
התיישבתי על יד הקבר של סהר ופתחתי את המעטפה.

'אהובה שלי, אם את קוראת את המכתב הזה, סימן שאני לא פה יותר,
קודם כל אני חייב להגיד לך שאני אוהב אותך ואת הבנאדם הכי יקר לי בעולם.
רציתי להגיד לך תודה, תודה על זה שלימדת אותי מה זה אהבה, תודה על כל הרגעים היפים והפחות יפים ביחד.'
הוא כתב.. מאות לאות בכיתי.

'את זוכרת איך הכרנו? חחחח אני יזכיר לך.
את עברת בשביל הזה שמוביל לפיצרייה, ראית אותי מקיא וחבול בכל הגוף, את עם הנשמה הטובה שלך ישר ניגשת לבדוק אם הכל בסדר..
הבנת שלא הכל בסדר והחלטת לקחת אותי אלייך ולטפל בי.
איך שהרמתי את הראש כדי להסתכל מי זאת שרוצה לעזור לי.. ראיתי אותך.. ישר ידעתי שאת אהבת חיי,
אחרי זה הפכנו לידידים טובים, אף פעם לא רבנו, אסי הסכים לקשר הזה, זה נדיר רצח !!
את זוכרת את המסיבה של אסי ועדן? שם הבנתי שאני אוהב אותך ושאני רוצה להיות איתך, פחדתי מהתגובה שלך אז פשוט התעלמתי מהרגש שלי אלייך.. ואז כשאמרת לי שזה הדדי וגם את אוהבת אותי? וואוו הייתי הבנאדם הכי מאושר.
ואחרי זה בנשף? שלבשתי את הטוקסידו המציק הזה והכל בשביל לרצות אותך ושתהיי מאושרת..
זכינו במלכי הנשף.. כבוד ;))
רציתי להגיד לך שהיה לי כבוד להכיר ילדה מדהימה כמוך, מעבר לבת זוג, את היית חברת נפש מדהימה, איףף אני מדבר כמו כוסית..'
הוא כתב.. חחח אפילו שהוא מת הוא ערס, ניגבתי קצת את הדמעות ויצא לי גיחוך קטן.
המשכתי לקרוא.
'אהבה שלי אני רוצה שתבטיחי לי משהו, אני רוצה שתמשיכי בחיים שלך, תכירי מישהו אחר, תתאהבי שוב, תתחתני, תגדלי ילדים.. אבל אל תשכחי אותי.. יום יבוא ואני ואת נתאחד מחדש..
אני אוהב אותך, אני תמיד יאהב אותך..
את כל כך יפה.. נערה כל כך יפה עינייך כמו שני כוכבים..
רציתי לבנות לך בית שיהיה כמו ארמון..
שיהיה לך שמח כאילו יש לך יום הולדת בכל יום..
אבל כנראה שאני לא האחד שיגשים לך את זה.. תמצאי מישהו שבאמת אוהב אותך ומכבד אותך..

ותזכרי – תמיד תהיי לי מאושרת-
אוהב תמיד סהר ביטון החבר הכי חתיך שהיה ויהיה לך '
הוא כתב..
בכיתי.. קיפלתי את המכתב..
אסי חיכה לי באוטו. נכנסתי לאוטו והוא נסע..

-כעבור חצי שנה-
זאת הייתה החצי שנה הכי גרועה בחיים שלי, התחלתי להזניח את עצמי, הדרדרתי בלימודים,אני כבר לא מחייכת, רק עצבנית ועצובה כל הזמן.
תהל הולכת כל שבוע לפסיכולוג ולאט לאט מתגברת על הטראומה..
כולם ממשיכים בחיים, בחיים שבלי סהר..
רק אני נשארתי תקועה.
אפילו שאני מוקפת באנשים, אני מרגישה כל כך לבד..
קמתי מהמיטה.
ירדתי במדרגות ויצאתי לכיוון הדלת.
"אופיר לאן?" אסי שאל אותי.
"לסהר" אמרתי ויצאתי.
הזמנתי מונית לבית הקברות..
הגעתי לקבר של סהר, ניקיתי אותו במים, שמתי פרחים חדשים, הדלקתי נרות שם.
התיישבתי ליד הקבר.
"היי סהר" אמרתי.
"קרה כל כך הרבה מאז שהלכת"
"אני לא מצליחה להתגבר על המוות שלך סהר" אמרתי ומחיתי את הדמעות.
"סהר שלי.. רציתי להקריא לך שיר.. שלדעתי בול עלייך." אמרתי. הוצאתי פתקית מהכיס והתחלתי לקרוא.

'אתה אחד ממאה
ואני קשורה אליך, הסיבה לקיומי
אתה אחד ממאה
והשמש בעיניך, היא האור בעולמי

כל דקה איתך היא נצח
כל חלום שווה זהב
יש בך כל שאוהב

מכל הגברים בחרתי בך
מכל החיוכים אהבתי את שלך
מכל המנגינות שבחיים
התרגשתי ממך ללא מילים
מכל הדמעות שרציתי לבכות
איתך זה קרה לי שעות ארוכות
מכל אהבה שהיתה בעולם
הרגשתי איתך הכי מושלם

אתה אחד ממאה
היחיד שכבר יודע, את הדרך לליבי
אתה אחד ממאה
שאיתו להשתגע, כל דקה בחלומי '

"סהר שלי.. תן לי סימן שטוב לך.. סימן קטן בבקשה" בכיתי.
אחרי כמה שניות התחיל לרדת מבול..
סימן שסהר בסדר..וטוב לו..

קמתי מהקבר והתחלתי להתקדם לכיוון שער היציאה.
כלום לא בטוח בחיים, יום אחד אתה למעלה ויום אחד למטה , יום אחד אתה בחיים ויום אחרי זה אתה קבור עמוק עמוק באדמה.

'אני מוכן איתך הכל
להיות שפוי גם בדמיון
אעשה כל מה שאת אומרת
יהיה לך בית כמו ארמון
כמו יום הולדת בכל יום
תמיד תהיי לי מאושרת '