תמיד תהיי לי מאושרת- פרק 23

נקודת מבט של אופיר.
"מה?" שאלתי המומה.
"לא ידעת על זה?" אמא שלו שאלה.
"אני והוא נפרדנו.." אמרתי והשפלתי מבט.
"הבן שלי סתום, איך הוא נתן לבחורה כמוך לחמוק לו מהידיים" היא חייכה אליי.
שקעתי במחשבה.. מה יהיה עם סהר שלי? תכננתי להגיד לו שכן, אני רוצה לחזור אליו, הוא אהבת חיי ואני לא מתכוונת לוותר עליו.
"אופיר?" הרופא קרא לי.
"כן?" הסתובבתי אליו.
"סהר מבקש לראות אותך" הוא אמר.
קמתי מהר והתקדמתי לכיוון החדר שלו.
נכנסתי לאט לאט, הוא הסתובב אליי עם הראש, וחייך.
חייכתי חזרה.
"ביקשת לראות אותי?" שאלתי.
"כן.." הוא אמר.
"מה רצית?" שאלתי.
"מממ לדעת עם יש לך תשובה?" הוא חייך.
"כן, יש לי תשובה" חייכתי.
"שהיא?" הוא ניסה לזרז אותי.
"כן, אני רוצה לחזור אלייך" חייכתי.
"אללה" הוא היה מאושר.
הייתה דקה של שתיקה..
"למה לא סיפרת לי?" שאלתי.
"לא רציתי לדאוג אותך" היה לו מבט מבולבל.
"ומה חשבת? שאם היינו נשארים ביחד לא הייתי שמה לב מתישהו?" שאלתי.
"לא רציתי לחשוב על זה"הוא אמר.
פתאום העיניים של סהר נעצמו והתחילו להישמע צפצופים מהמכונות.
"סהר? סהר?" נבהלתי, לא הבנתי מה קורה.
"אחותתתתת" קראתי לאחות.
"מה קרה?" היא נכנסה בבהלה.
"אני לא יודעת דיברנו ו.. פתאום הוא עצם עיניים" התחלתי לבכות.
"אני מבקשת שתצאי בבקשה" האחות אמרה ופתאום מלא רופאים נכנסו.
יצאתי מהחדר, מבוהלת, מופתעת ומפוחדת.
אחרי כמה דקות הרופא של סהר יצא אלינו.
"טוב המצב של סהר מאוד החמיר, הסרטן מתפשט באופן מהיר אצלו, הוא הגיע למוח, אנחנו חייבים לנתח.." הרופא אמר.
"אבל לפני כמה דקות הוא היה בסדר" מלמלתי.
"תראו, הסיכויים של סהר להתעורר מהניתוח הזה עומדים על 40 אחוז, הסרטן התפשט באופן מאוד מאוד מהיר"
"יש סיכוי שהוא לא יתעורר?" אמרתי והדמעות שעמדו לי בגרון חנקו אותי.
אמא שלו בכלל התמוטטה, הבן היחיד שנשאר לה, גוסס.
היא איבדה את הבת הקטנה שלה מאותה מחלה בדיוק, רק סהר נשאר לה ועכשיו יכול להיות שגם הוא לא יהיה פה.

הרופאה יצאה מהחדר.
"הוא התעורר, את רוצה להיכנס לראות אותו?" הרופאה שאלה בחיוך.
"כן.." בכיתי.
נכנסתי לחדר, הוא שכב שם, מלאך שלי. נסיך שלי. האור שלי בחיים.
"היי" לחשתי וליטפתי את פניו.
"הי" הוא לחש בחזרה וראו שכואב לו.
"אל תתאמץ" המשכתי ללטף.
"אופיר אני צריך שתבטיחי לי דבר אחד" הוא אמר.
"ממ?" שאלתי.
"אם אני לא אהיה פה אני צריך שתמשיכי הלאה, תתאהבי, תגדלי ילדים, תפתחי קריירה והכי חשוב תמיד תהיי לי מאושרת" הוא אמר בקושי.
"איך אני אהיה מאושרת אם אתה לא תהיה פה? אתה הנשמה התאומה שלי, אני לא יצליח להמשיך בלעדיך סהר" נשכבתי על הקוביות שלו וירדו לי דמעות.
"את יכולה להתקשר לאסי?" הוא שאל.
"כן בטח" אמרתי ומחקתי את הדמעות.

נקודת מבט של אסי.
אני והתל הסתכלנו בתמונות שלנו כשהיינו קטנים, בדיוק אופיר התקשרה.
"אווו תודה באמתת איפה את דאגתי לך" התעצבנתי.
"אסי זה לא זמן לעצבים סהר בבית חולים, אתה יכול לבוא?" היא שאלה.
"כן כן עשר דקות אני בא" אמרתי וניתקתי מהר את הטלפון.
"תהל בואי הולכים" אמרתי.
"לאן?" היא שאלה.
"סהר בבית חולים" אמרתי.
"מה? אומייגאד" היא הייתה בשוק.
נכנסנו לרכב ואחרי עשר דקות הגענו לבית חולים.
ראיתי את אופיר יושבת על הרצפה, רגליה מקופלות וראשה טמון בתוכן.
היא הרימה מבט וראתה שבאנו.
"אסיי" היא רצה אליי בבכי.
"הכל יהיה בסדר יפה שלי" חיבקתי אותה.
"הם רוצים לנתח אותו, אסי אני מפחדת עליו" היא בכתהה.
"את לא מכירה את סהר? הוא יקום מהניתוח כמו גדול" חייכתי אליה.

"אסי אביב?" האחות שאלה.
"כן?" אמרתי.
"סהר רוצה לראות אותך" היא אמרה.
הנהנתי ונכנסתי לחדר של סהר.