'תמיד כשאת פה׳ – פרק 6

תמיד כשאת פה – פרק 6 – ״לפגוע בי״

הכול היה מטושטש, התעוררתי במקום סגור וחשוך בקושי ראיתי משהו, אני רק יודעת שאני קשורה לכיסא, ידי קשורות לגבי ופי חתום על ידי מטפחת שקשורה חזק סביב ראשי.
הרגשתי חבטה חזקה בראשי וזעקת כאב חזקה נשמעה מפי. אני יותר חזקה מזה, אני לא אשבר, לא עכשיו.
דמות מטושטשת הופיעה מולי.
"היית צריכה למות במקומה." הוא אמר, הקול שלו היה מוכר לי, זה היה רועי. הוא טען את האקדח שהיה בידו וכיוון לראשי.
"רו…עי אני…" לא הספקתי לדבר ונכנס למקום שהיינו בו מישהו לבוש שחור, פניו היו מכוסים.
"אידיוט! לא העסקנו אותך שתפגע באנשים שלא קשורים אלינו!" האיש אמר לו וחטף ברגע אחד את האקדח מידו, הוציא מכיסו מזרק ודקר אותי בצוואר, לאט לאט נרדמתי שוב.
.
"רוני תתעוררי כבר!" דילן זעק לעברי ודמעות היו בעיניו.
התעוררתי בחדר שקירותיו צבועות בלבן וצהוב, הייתי מחוברת למכשירים רבים ותחבושות היו בגופי.
"איפה אני?" מלמלתי ובקושי שמעתי את עצמי.
"בבית חולים, מישהו מצא אותך ברחוב פצועה והתקשר לאמבולנס, כשהייתי בדרך הביתה ראיתי אותם בדיוק מעלים אותך לאמבולנס. מה קרה לך?" הוא שאל וליטף את ראשי בזהירות שלא להכאיב לי.
"אני לא זוכרת." שיקרתי, חלקית. אני לא זוכרת מי תפס אותי ומי הציל אותי, אני רק זוכרת שרועי רצה להרוג אותי.
"אוקי," לחש ברוגע. "תנוחי קצת, את צריכה את זה." אמר ונתן לי נשיקה בלחי. אני חייבת להגיד שבכול שנות חיי לא פגשתי מישהו שכול-כך אכפת לו ממני כמו דילן. הוא עדין כלפי, אכפתי ודואג לי בנוגע להכול, אני שמחה שהכרתי אותו.
.
"רוני'לה! דאגתי לך." ליאורה, אימו של דילן נכנסה לחדרי ובידה מתנה, כריס נכנס אחריה עם אותה הבחורה מאתמול בלילה, אבל נעמד בכניסה ולא ממש הסתכל לכיווני.
"קחי, תפתחי." הושיטה לי את המתנה שבידה בדיוק לאחר שנתנה לי חיבוק חזק ונשיקה בלחי.
פתחתי את העטיפה הירוקה לאט, אני לא מאלה שקורעות את העטיפות. הייתה קופסא שחורה וקטנה, הרמתי את המכסה והיה שם תליון בצורת לב, בתוכו היה אפשר לשים תמונות משני הצדדים.
"תודה." מלמלתי וחיבקתי אותה.
.
"איך את מרגישה?" כריס התקרב למיטתי אחרי שכולם הלכו והוא נישאר לבד. הוא ניראה שונה, כאילו לא ישן שבוע שלם, בגדיו היו מלוכלכים וקולו צרוד מהרגיל.
"יכולתי להרגיש יותר טוב." אמרתי בלעג וראיתי שהוא הרגיש לא בנוח.
"שמעי, אני מצטער על אתמול בלילה," התחיל להגיד וגירד מאחורי ראשו באי נעימות. "לא זיהיתי אותך."
"לא נורא,יעבור לי." אמרתי בציניות. לא היה לי כוח לדבר איתו אחרי היחס שלו, אבל הוא הזכיר לי מישהו.
"את זוכרת משהו ממה שקרה לך?" הוא שאל פתאום, מה הוא קשור לזה בכלל?!
"פלאשבקים קטנים." עניתי ושוב פעם הוא זז באי נוחות. משהו פה מוזר.
"מה את כן זוכרת?" שאל בקול מודאג וראיתי את האישונים שלו משתנים.
"זוכרת מישהו שנכנס לחדר שבו הייתי קשורה ומציל אותי מאחי, שלמרבה הצער ניסה להרוג אותי." אמרתי והדמעות עמדו בעיניי. זה עדיין קשה לתפוס שאח שלי שעברתי איתו כול-כך הרבה מנסה להרוג אותי בגלל בנאדם טיפש שדרס את ההורים שלנו.
"פאק!" צעק בשקט, תפס את ידיו בראשו והתהלך בחדר הלוך וחזור.
"אני צריך ללכת, תרגישי טוב." אמר בזריזות ויצא מהחדר בריצה. כאן באמת זה חשוד, מה עובר עליו?
ניתקתי את המכשירים מגופי ונעמדתי על רגלי, קיבלתי סחרחורת קטנה ומעדתי, אני חייבת להיות חזקה כדי לגלות מה הוא מסתיר.
יצאתי אחריו למרות הכאבים העזים שהיו ברגלי.
"לאיזה כיוון הלך הנער שיצא מחדרי?" שאלתי את המזכירה שהייתה בקומה והיא הצביעה לי. התהלכתי מהר וראיתי אותו עצבני ובדיוק מחייג בפלאפון, הסתתרתי מאחורי קיר שהיה שם, יחסית קרוב אליו.
"תקשיב לי טוב חתיכת אידיוט! אתה לא מתקרב יותר לרוני ובטח שלא מנסה לרצוח אותה, לא שכרנו אותך למטרות אישיות, אלא כדי לטפל באנשים שאני והבוס אומרים לך. זאת אזהרה אחרונה שלך." הוא אמר בכעס והתחיל להתהלך בעצבים במקומו.
"אם היא הייתה מזהה אותי, אני בעצמי הייתי רוצח אותך." אמר, ניתק את הפלאפון ויצא מהמחלקה.
אני לא מאמינה. זה הוא… הוא זה שהציל אותי אך באותו הזמן דירדר את רועי. שקעתי במחשבות, הרגשתי באותו הזמן משותקת בכול הגוף ולא יכולתי לזוז.
אחרי כמה דקות שהתעשטתי חזרתי לעצמי ונכנסתי לחדר.
"לא הלכת?" שאלתי כשראיתי את כריס שם לפתע.
"מה שמעת?" שאל בעצבים, התקרב עלי ותפס בחולצתי באיום.
"מה הייתי אמורה לשמוע?" שיחקתי את עצמי כלא יודעת אבל זה רק עיצבן אותו יותר.
"אל תשחקי אותה, זה יכול לפגוע בך יותר! מה שמעת?" החל לצעוק ולדחוף אותי לכיוון הקיר שידו עדיין אוחזת בחולצתי.
"זה לא יפגע בי יותר ממה שזה פגע." אמרתי וניסיתי לשחרר את אחיזתו אך הוא היה חזק יותר.
"אני שונאת אותך על כך שדירדרת את רועי. אבל אני אסירת תודה על זה שהצלת אותי, אפילו אם לא התכוונת." אמרתי לו באותו טון דיבור שהוא הפעיל עלי.
"מה הולך פה?" דילן נכנס פתאום לחדר והיה בשוק.
"אנ…" לא הספקתי להגיב וכריס נישק אותי.