תמיד הייתי כאן. | פרק 7.

״אוקיי, ו…?״ עניתי לה להודעה הדרמטית באדישות, אם איי פעם דימיינתי בגידה, דמיינתי אותה הרבה פחות כואבת, הרבה פחות שורטת. נראה שכל דבר מעניין שקורה בחיים המשעמים שלי חייבת להכאיב לי ולכלות בי משהו. עמית, החברה הכי טובה שלי מאז גן רינה, שמה אותי בפינה, יותר בכיוון של בועטת.
״את לא כועסת?״ היא שאלה בהפתעה ושמעתי שהוקל לה, ידעתי מה עומד להיות הצעד הבא שלי, לשבת מתחת לפוך עם סרט עצוב וקופסאת גלידה, להרוס את התדמית החטובה שכל כך עמלתי כדי להראות.
״זה לא שאני לא כועסת, את לא מעניינת אותי.״ נשמעתי שלווה ולרגע האמנתי לעצמי. תמיד הייתי חסרת ביטחון כשזה נגע לעמית, תמיד ידעתי שאותה אוהבים בזכות עצמה בלבד ולי נתנאל תרם כל כך הרבה להיותי מקובלת בחברה.
״מאיה את חסרה לי…״ היא אמרה בחשש, דמעות התחילו לזלוג במורד לחיי, דמעות של זעם עצור על הכל ובמיוחד על עצמי, אני אוהבת לבכות אבל לא מרבה לעשות את זה, זה משחרר אצלי את כל האמוציות שהצטברו אצלי במהלך תקופה.
״זה מצחיק, את אומרת שאני חסרה לך אבל לא מפחדת לפגוע בי, אני לא שק חבטות של אף אחד.״ אמרתי וניתקתי את השיחה. נשכבתי על המיטה, הנחתי את הכרית על פניי וצרחתי לתוכה, קיללתי לתוכה, רוקנתי את עצמי מכעס ומכאב שבוודאי יתמלאו שוב ברגע שאפגוש בעמית ועומר.

״אנחנו יוצאים את באה?״ נתנאל נכנס לחדרי, שתקתי כדי שיחשוב שאני ישנה, לא רציתי להעיק עליו. הוא נשק לראשי ויצא מהחדר. קמתי מיד כשיצא, ישבתי על המיטה בלי לעשות כלום, סתם לשבת.
קמתי אל המראה, עם כל הדמעות שגרמו לעיניים שלי להאדים והאיפור המרוח נראיתי כמו המוות בכבודו ובעצמו. התלבשתי ויצאתי אל עבר הגלידרייה הקרובה.

״שני כדורים של גלידת מסטיק.״ ביקשתי מהמוכרת,
״את אחות של נתנאל לא?״ היא שאלה אותי והצביעה אל עבר עמדת הכוסות והגביעים, סימנתי לה שהגביע והנהנתי לחיוב. ״אני טל, אם את זוכרת.״ היא חייכה חיוך ביישני,
״טל… הו טל!״ נזכרתי. ״מה נשמע?״ חייכתי חיוך נחמד והיא החזירה לי אחד.
״חיים את יודעת…״ היא הצביעה מסביבה,
״רוצה לבוא לשבת איתי? בכל מקרה אני לא רואה אף אחד באופק.״ הזמנתי אותה לשולחן הקרוב אלינו כשהגישה לי את הגלידה לא לפני שטבלה אותה בשוקולד לבן, היא הנהנה יצאה מדלפק הגלידרייה, לבושה בסינר, טייץ וחולצה שחורים.
״אז איך את?״ שאלתי אותה, היא נאנחה ושיחקה בקופסאת המפיות שהונחה על השולחן,
״בסדר…״ היא אמרה, ראיתי שרצתה להוסיף עוד משהו אך עצרה את עצמה.
״תשאלי.״ אישרתי.
״מה עם נתנאל?״ היא נאנחה, צחקתי. אני כל הזמן מסתכלת על נתנאל ותוהה מה מושך אותן בו כל כך, אני מניחה שהיופי משחק תפקיד התחלתי אבל מעניין אותי לדעת אם האופי שאני מכירה זה גם האופי שבנות אחרות מכירוות.
״אין לו מישהי, אם זה מה שמדאיג אותך.״ היא צחקה, ״אני יכולה לשאול אותך משהו?״ שאלתי והיא הנהנה במהירות, ״הוא באמת כל כך מדהים כמו שכולם אומרים?״ שאלתי, מי כמוני יודעת כמה הוא מדהים אבל אף אחד לא העז להגיד לי דבר אחד עליו לרעתו שמא אספר לו והוא יכעס, ואף אחד לא רוצה להיות לידו כשהוא כועס.
״זה לא שיש בו משהו מיוחד כל כך, הוא פשוט הוא. הוא לא מפחד על עצמו או מה יגידו עליו, הוא דואג והוא פשוט נתנאל.״ היא הסבירה והרמתי גבה. לא הבנתי דבר וחצי דבר. ״הוא שם פס על כולם, לא מפחד שיגידו שהוא עשה את זה או את זה, הוא עומר מאחורי המילים והמעשים שלו, חוץ מזה שהוא חתיך כן?״ היא צחקה ואני אחריה, לא הופתעתי כשאמרה את כל הדברים האלו כי אלה דברים שגם אני הכרתי והורגלתי אליהם עוד מהבית. דיברנו עוד קצת אני וטל, היא התגלתה כבחורה נחמדה והצטערתי שמיהרתי לשפוט אותה למרות שאני נוטה לעשות את עם כל אחד שפגשתי ובוודאי עוד אפגוש. והתקדמתי אל עבר המכונית שלי.
״שמעתי שרבת עם עמית.״ עומר שהיה לבוש בגינס בהיר נשען על המכונית השחורה שלי.
״שמעת נכון.״ עניתי ולחצתי על הכפתור המשחרר את נעילת דלתות הרכב,
״היא גם סיפרה לי למה.״ הוא אמר בתוקפנות ובלעתי את רוקי,
״תזכיר לי לתת לה מדליה אחר כך.״ עניתי בהתחכמות ומבפנים התרתחתי כמו הר געש שעומד להתפרץ בכל רגע נתון.
״תראי אני לא מאשים אותך,״ החמיא לעצמו, ״אבל בחיים לא הייתי יוצא איתך.״ המשיך ונשימתי נעתקה. הרגשתי כל חלק בגוף שלי נשרף בנפרד וכל רגש הערכה ואהבה שנותרו לי כלפי שניהם נהפכו לשנאה טהורה.
״אני מאחלת לך, אם לא מצאת עכשיו, למצוא מישהי בדיוק כמוך ואפילו יותר גרועה,״ גימגמתי ודמעות עמדו בעיניי, הודיתי לאלוקים שחשוך עכשיו והוא לא יכול לראות את זה.
״עמית הרבה יותר יפה ממך, יותר מוצלחת ואם את לא מסוגלת לפרגן לה כמו שצריך אולי את לא חברה אמיתית.״ המשיך לתקוף אותי במילותיו, איבדתי שליטה על עצמי וסטרתי לו בחוזקה,
״לא הגיע ולא יגיע היום שבו אתה תלמד אותי על חברות. זוז לי מהאוטו.״ אמרתי בתוקפנות והוא אחז בפניו מבוהל. נכנסתי לרכב טרקתי את דלתו. עומר נשאר שעון על הרכב גם כשהתנעתי, הוא לא זז, יצאתי מהרכב שוב,
״אני נשבעת שאם לא תזוז עכשיו אני אדרוס אותך.״ אחזתי בקצה הדלת ולא נראה היה שהתכוון לזוז,
״אחרי שתתנצלי,״ הוא אמר והביט בי. צחקתי צחוק מתגלגל והוא היה נראה מבולבל,
״אוי זה היה טוב,״ אמר אחרי שסיימתי לצחוק בחיוך. ״עכשיו טוס לי מהאוטו.״ הוא התרחק מעט ואני לחצתי על דוושת הגז ונסעתי משם, מרוצה ומאוכזבת מעצמי.
לא איחרו להגיע שיחות מעמית והודעות מעומר. נהגתי מבולבלת כל הדרך, אני שונאת להרגיש טיפשה, שונאת לטעות.
כשהגעתי הבייתה בדקתי שנתנאל עדיין לא הגיע והלכתי במהירות לחדרי, מתחפרת בשמיכה, מסתובבת מצד לצד וכופה על המחשבות שלי ללכת. אחרי שעות של תובנות ומחשבות על המצב ובכלל, ניגשתי למקרר והוצאתי קופסאת גלידה, נוגד הדיכאון הטוב ביותר שאני מכירה.