תמיד הייתי כאן. | פרק 3.

״זה נגמר.״ עמית שלחה לי הודעה. נשמתי נשימה עמוקה, יכלתי לשמוע ולהרגיש אותה בוכה, זה צרם לי. ידעתי שהיא מרוסקת עכשיו ואין דבר שיוכל להרגיע אותה עכשיו חוץ מעצמה וממה שנלקח לה, אלירן.
״לבוא?״ שלחתי בחזרה, ״אני אקנה גלידה.״ שלחתי מיד אחר כך, היא הביאה את זה על עצמה, בפעם הראשונה זו טעות, בפעם השנייה זו בחירה.
״זה בסדר. אני גם ככה הולכת לישון.״ היא שלחה, לא עניתי, אני ועמית מכירות אחת את השנייה יותר מידי טוב, ידעתי שאם אשלח עוד הודעה היא תתקשר, תבכה ותצרח על עצמה.

״ליה! כבר מאוחר!״ צעקתי לילה שהייתי שקועה בסדרת טלוויזיה.
״עוד רגע!״ ענתה בתקיפות, נאנחתי וחזרתי לעלעל בדף הבית בפייסבוק. הנחתי את האייפון שלי הצד והלכתי להכין לי משהו לאכול. בזמן האחרון ממש רזיתי, אחרי שעשיתי דיאטה קיצונית, לא אהבתי את הגוף שלי ואפילו שהרבו להגיד לי שאני לא שמנה הנחתי לחשוב כך. לא אהבתי איך שנראיתי וזה הקרין גם החוצה. ירדתי ירידה דרסטית במשקל ולאחרונה בגלל תקופה הלימודים חזרתי לרזות. עכשיו אני שולטת בהרזיה שלי, תודה לאל. בזמן ששפכתי את הביצה אל המחבת הרותחת כדי להכין לעצמי חביתה, הטלפון שלי צרצר,
״מאיה?״ הודעה וואטסאפ ושמו של אלירן התנוסס עליה, נשימתי נעתקה.
״כן?״ עניתי לאחר שהתעשטתי, ניסיתי לשדר קור רוח ומבפנים הלב שלי רעד. לא כי התרגשתי, כי ידעתי שאצטרך לשקר לו, אני לא אוהבת לשקר, לא יודעת לשקר.
״אני מניח ששמעת…״ הוא שלח והקליד, ״אפשר לשאול מה קרה?״
״אני ממש לא האדם לשאול אותו את השאלה הזאת…״ עניתי בחוסר נוחות.
״ליה! לישון!״ צעקתי לה, היא כיבתה את הטלוויזיה ופנתה לחדרה.
״מאיה אני מתחנן.״ הוא כתב ויכלתי לראות בכתוב שקשה לו, הפרידה ואם הוא גבר טיפוסי אז עצם הבגידה.
״אתה רוצה לבוא אליי?״ שאלתי וסטרתי לעצמי לאחר שההודעה נשלחה, כל כך התפללתי שפתאום לא יהיה אינטרנט או משהו יעצור את ההודעה הטיפשית הזאת מלהישלח.
״אני יוצא.״ הוא ענה וצנחתי על כיסא המטבח.
״לעזאזל!״ צעקתי לאחר שנזכרתי שיש לי חביתה על הגז, היא נשרפה כולה ואיתה גם המחבת. זרקתי את החביתה ושטפתי את המחבת, ניצלתי את ההזדמנות וסידרתי קצת את הבית לקראת בואו של אלירן.
״אני למטה, תפתחי לי את הדלת.״ הוא שלח לי הודעה, פתחתי את דלת הכניסה כמבוקשו והתיישבתי בספה.
״קומה שלישית.״ שלחתי והוא כבר לא ענה.

״היי.״ הוא נקש שתי נקישות על הדלת וראשו הציץ פנימה.
״כנס.״ קמתי אל עבר המטבח ונשקתי לו נשיקה חטופה על הלחי. ״לשתות?״ שאלתי והרתחתי מים כדי להכין לי את הקפה האהוב עליי, תירוץ עלוב כדי לא להתחיל איתו שיחה על מה שהוא רוצה לדבר עליו.
״כפית מלאה נס ושתיים סוכר.״ אמר וחייך, אלירן תמיד מצא חן בעיניי. הוא מקסים, לעולם לא אבין את עמית שנתנה לעצמה להפסיד אחד כמוהו, אני לא נוטה לשפוט בכלל ואותה בפרט, ובכל זאת. אני לעולם לא הייתי נותנת לו ללכת.
״דברי.״ הוא הפציר בי כשהנחתי את שתי כוסות הקפה על הבר, ישבנו אחד מול השנייה בכיסאות הגבוהים והאדומים שניצבו לידו. (ליד הבר)
״אלירן זה מרגיש לי ממש לא נכון…״ התוודיתי. הרגשתי נורא, בגידה בחברה הכי טובה שלי, היא בוכה בגלל הגבר שנמצא אצלי בבית. זה נשמע נורא על אף שאיננו עושים דבר.
״את לא מבינה כמה אהבתי אותה, מה היא מצאה אצל מישהו אחר שלא נמצא אצלי?״ הוא אמר בנימה כועסת, ידעתי שהעצבים לא מופנים עליי לכן החלטתי לספוג אותם.
״אהבתי?״ שאלתי בחוסר אהבה.
״אוהב, אוהב כל כך כוסאמק.״ הוא הטיח את ידו על הבר והביט הצידה.
״אני יודעת שזה קשה עכשיו, אבל אם אתה עוד אוהב אותה, אוהב כל כך, לך תקשיב לה. תן לה הזדמנות להסביר ולהתנצל ואז תשקול אם הכל נגמר.״ הנחתי את ידי על ידו. הוא הביט אל תוך ספל הקפה ולגם ממנו.
״אני לא יכול לחשוב על זה שהיא התנשקה עם מישהו אחר שהוא לא אני.״ הוא התוודה והביט בי. ״היא רק התנשקה נכון…?״ שאל בחוסר הבנה לאחר כמה רגעים של שקט בנינו. מעולם לא נאלצתי לשקר בשביל מישהו ואיני יודעת את כל הסיפור, אני לא רוצה למסור פרטים בדויים או למסור פרטים בכלל. ״אני לא מבין, חשבתי שאני הראשון! אתמול שכבנו ורק אחרי היא סיפרה לי, כאב לה. חשבתי שאני הראשון שלה! בת זונה!״ הוא צעק והפצרתי בו להנמיך את קולו מכיוון שכל ביתי ישן.
״אלירן… אני באמת מרגישה לא נוח עם כל זה, לך תדבר איתה, תפתרו את זה. אלירן זו אהבה של פעם בחיים אל תיתן לעצמך להפסיד אותה, פשוט אל.״ ייעצתי לו והוא הניח את ידו על פיו והביט לצדדים כלא מאמין.
״מאיה אני לא יכול להסתכל עליה, אני נגעל.״ הוא אמר ולגם מהקפה. דמעות ניקוו בעיניו אך לא יצאו מחוצה להן.
״אלירן אתה אוהב אותה, זו אותה עמית. אותה עמית שאהבת, אוהבת והלוואי שעוד תאהב. אל תוותר עליכם.״ בעצמי לא האמנתי למה שאמרתי לו, אנחנו דומים, אני לא יכולה כמוהו לדבר או לפנות למישהו בידיעה שהוא רמס את האמון שנתתי בו.
״אני נגעל מלחשוב על שהייתי איתה, כל האהבה הפכה לשנאה טהורה כלפיה אני נשבע.״ הוא אמר, בכל מילה דמעה נוספת זלגה מעיניי, לכל הרוחות מאיה! מה חשבת לעצמך שהזמנת אותו כאן? הרסת כל סיכוי שיחזרו ושיקרת לעמית! את בן אדם נורא, חברה נוראה. ״היי זו לא אשמתך, הייתי מגלה את זה בכל מקרה, הייתי הולך לדבר איתה ואני קורא את עמית. אל תאשימי את עצמך בטעויות שלה.״ הוא מיהר לשלוח יד אל עברו השני של השולחן-בר הזה ולמחות את הדמעות שלו.
״היה סיכוי שלחזור להיות איתה? אם לא היית בא לכאן היום?״ שאלתי בקול רועד,
״ממש לא, אפילו לא קטן.״ הוא ענה בחד משמעיות. ״אל תאשימי את עצמך, את חברה מדהימה, לא מסרת לי שום דבר על עמית, את הכל הבנתי לבד. את פשוט לא יודעת לשקר.״ הוא חייך חיוך מתנצל וקם לחבק אותי. ״תודה על הכל, באמת תודה.״ הוא קם לחבק אותי ונשק לקודקוד ראשי, לא רציתי לבכות כשחיבק אותי אך זה היה חזק ממני, הוא חיזק את האחיזה ולבסוף שיחרר. ״את מדהימה, אל תמעיטי בעצמך.״ הוא שתה אתה שלוק האחרון בספל הקפה שלו והביט בי במבט חטוף, חייכתי אליו חיוך מאולץ והוא יצא מהבית.

״נתנאל?״ הקשתי על דלת חדרו, הוא ישן למיטב ידיעתי.
״מה חיים שלי?״ הוא היה ער, מדבר בטלפון.
״אני יכולה לישון איתך היום?״ ביקשתי ממנו ומשכתי באפי. בכל פעם שקשה לי אני באה לישון איתו והוא כבר התרגל לחבק אותי בלילה, כי בוודאי אבכה.
״מאי אחי אני אדבר איתך כבר.״ הוא מיהר לנתק את הטלפון, ״כן ברור, מה קרה?״ הוא נלחץ קצת. התיישבתי במיטה והטחתי את מצחי בחזהו.
״אני חרא של חברה.״