תמיד הייתי כאן. | פרק 10.

כי הפרק הקודם היה דרמטי מידי עם כתיבה גרועה מידי~

נקודת מבט מאיה:
״לא תוכלי להתעלם ממני לנצח.״ קיבלתי פתק מעמית, הוא נכתב על דף משובץ בעיצומו של שיעור מתמטיקה, קמתי לפח וכשווידאתי שהיא מסתכלת זרקתי אותו. חזרתי למקומי והמשכתי לפתור את תרגילי הגיאומטריה מספר הלימוד.
הגיע הצלצול הגואל ומיהרתי לצאת מהכיתה, עמית בעקבותיי, ״מאיה!״ היא צעקה אליי, ״מאיה!״ היא צעקה שוב והפעם הסתובבתי,
״מה?״ הבטתי בה, היא לבשה טייץ שחור וחולצת בית ספר לבנה, היא החזירה לי את אותו מבט בוחן ואז הביטה ישרות בעיניי,
״אני מתגעגעת אלייך,״ כבר שבועיים חלפו מאז הריב שלנו ולמיטב ידיעתי היא ועומר עדיין ביחד.
״תסתכלי על התמונה שלי בוואטסאפ יעבור לך.״ עניתי בציניות ופניתי ללכת.
״מאיה!״ היא הגיעה מלפניי, ״אני לא מאמינה שאת זורקת אותי בשביל גבר!״ צעקה וכל הולכי המסדרון הפנו את פינהם אלינו, היה לי ברור שזה היה בכוונה,
״אמרת לי את המשפט הזה עכשיו?״ התרתחתי, ״היה לך ברור שאני רוצה אותו עוד מהתקופה עם אלירן ופשוט הלכת להזדיין איתו!״ צעקתי-לחשתי כדי שלא כל המסדרון ישמע כמה היא לא חברה אמיתית. רציתי לצעוק את זה כל כך, אבל טיפת הכבוד הממש קטנה ולא מורגשת שנשארה לי אליה מנעה ממני.
״אז את כועסת כי אני השגתי אותו ואת לא?״ המשיכה לצעוק ואנשי המסדרון עוד לא המשיכו ללכת,
״אני כועסת כי את פאקינג אמורה להיות חברה שלי ולא לפתוח רגליים בשביל כל מי שמבקש!״ צעקתי ומיד התחרטתי על כך, היא הייתה בהלם ולמרות שכעסתי על עצמי הבטתי בה במבט מנצח, ״תתרחקי ממני, אני רצינית.״ אמרתי בקרירות,
״מאיה!״ דמעות ביצבצו בעינייה,
״את מבינה איך מרגישה בגידה?״ שאלתי בלחש והלכתי לשבת מחוץ לבניין הלימודים. גם כשהגיע הצלצול נשארתי לשבת, שירים נשמעו ממכשיר הטלפון שלי ועצמתי את עיניי,
״מאיה!״ קול גברי קרא בשמי וכבר ידעתי מי זה, פקחתי את עיניי והתיישבתי על הספסל,
״עומר!״ קראתי באותו טון,
״עמית בוכה.״ הודיע והחמיץ פנים, גילגלתי את עיניי, ״עמית בוכה!״ חזר ואמר,
״מה את רוצה שאני אעשה עם המידע הזה?״ שאלתי בחוסר סבלנות, כבר לא אכפת לי, לא ממנה ולא ממנו, אני שונאת אותם.
״תהיי איתה,זה מה שחברות עושות…״ אמר כמובן מאליו והתחשק לי לבעוט בו,
״אנחנו כבר לא חברות.״ עניתי וחזרתי לשכב על הספסל, הפעלתי את השירים ועומר כיבה אותם. ״תשמע אני אגיד לך בהכי פשוט, כשהיא ואלירן נפרדו הייתי בשבילה והיא בחרה לירוק לי בפרצוף, שכל אחד יעשה מה שהוא רואה לנכון.״ אמרתי והוא הקשיב, מה שנראה לי שלא עשה מעולם.
״אני מרגיש לא נעים שזה בגללי, אבל היא ממש צריכה אותך.״ הוא התיישב על חלק פנוי בספסל ועברתי ממצב שכיבה למצב ישיבה.
״זה לא בגללך, אני לא אגיד לך שזה לא קשור בך, זה כן, אבל היא עשתה את הבחירות שלה ועכשיו היא צריכה להתמודד עם התוצאות.״ דיברתי בכנות, למען האמת עמית לא הייתה חסרה לי, מילאתי את חלקה עם חברות אחרות או עם מאי ונתנאל, הרגשתי טוב שמישהי שבגדה בי יצאה לי מהחיים.
״אני מצטער,״ הוא אמר מבולבל וקם מהספסל בלי להותיר לי להגיב, נאנחתי וחזרתי לשכב.
״להרביץ לו שוב?״ מאי תפס את מקומו בספסל והרגשתי כמו בתחנת רכבת.
״זה בסדר הפעם הוא לא היה מטומטם.״ צחקתי, לא ידעתי שהרביץ לו אבל הנחתי שעם הפיוז הקצר של מאי הם לא רק ישבו ודיברו על החיים.
״דיברת עם נתנאל?״ היא שאל ואני סובבתי את עצמי כך שראשי על רגליו.
״חצי חצי,״ אמרתי והוא הזיז שיער מפניי והביט בי במבט שמורה לי להמשיך לדבר, ״אמרתי לו שאני לא הייתי יוצאת עם חבר שלו רק בגלל שאני חושבת על הקשר שלהם אחר כך, כי אני לא חושבת רק על עצמי.״ סיימתי את דבריי והוא הביט בי במבט לא מוסבר,
״אז אנחנו כבר לא ביחד?״ שאל בחיוך וצחקתי,
״אני ואתה זה לנצח.״ צחקתי והרמתי את ראשי לנשק את לחייו.
״למה את לא בשיעור?״ הוא שאל אחרי כמה רגעים שקטים שבהם רק מוזיקה נשמעה,
״רבתי עם עמית, שוב.״ אמרתי ועצמתי את עיניי, נראה לי שהוא הבין שאני לא רוצה לדבר על זה ופשוט הניח לי.
כשהצלצול המבשר על סיומו של השיעור, מאי הפציר בי להיכנס לשיעור. אחרי ויכוחים ותחנונים רבים הוא ניצח וכרגע אני בעיצומו של שיעור היסטוריה. הנחתי את ראשי על השולחן וזימזמתי לעצמי שיר אהוב.
״בואי אליי בערב, יש אצלי מסיבה.״ אלירן שלח לי הודעה, השבתי לו שכמובן אגיע והתרוממתי כך שאני רואה את כלל הכיתה, ישבתי מאחורה ויכלתי לתצפת על כולם. שמתי לב שעמית לא נוכחת בשיעור, עיניין אותי אם היא עדיין בוכה אבל לא כל כך כדי שאצא מהשיעור בשבילה.
חשבתי על נתנאל ועל מאי, על עמית, אלירן, חשבתי על הכוח חוץ מעל שיעור הסיטוריה ועלייתו של היטלר לשלטון. צלצול הטלפון של המורה קטע את השיעור, היא השאירה אותנו לבד לכמה דקות בהבטחה שהיא כבר חוזרת.
״הלו?״ עניתי לטלפון בין כל הרעש וההמולה שילדי הכיתה עשו,
״מאיה צאי רגע,״ ביקש אלירן מעבר לקו. פילסתי את דרכי בין הילדים לדלת הכניסה וניתקתי את הטלפון כשהגעתי אליה,
״תחמן.״ חייכתי כשהבנתי שביקש ממישהו להתקשר למורה. הוא נשק לי על הלחי וצחק.
״עמית ועומר ביחד?״ הוא שאל, בקושי שלושה שבועות עברו מאז שהיא ואלירן נפרדו סופית אחרי שנה וקצת ביחד.
״לא סיפרתי לך?״ שאלתי, ידעתי שלא סיפרתי לו. הוא הניד ראשו לשלילה.
״התגברה עליי מהר אני מבין.״ אמר ושיחק באצבעותיו, ״אבל לא רצית את עומר?״ שאל בחוסר הבנה, בחיי שאם עוד מישהו ידבר איתי על עומר היום אשתגע!
״רציתי.״ אמרתי ביובש, הוא הסתכל עליי כמה שניות ואז ירד לו האסימון.
״ואת עדיין רוצה?״ הוא שאל באי נעימות, מיד עניתי לו שלא, שאני שונאת אותו ואותה. ״אז אני רואה אותך היום בערב?״ הוא שאל ואחז בידי כשהתרחק,
״ברור!״ עניתי בהתלהבות והוא חייך אליי, עמית עברה לידי,
״רואה אותך איפה?״ היא שאלה ועינייה היו אדומות כמו אפה, ראו שהיא בוכה וברור לי שברגע שהיא תיכנס לכיתה וכולם ישאלו אותה למה היא תפנה אצבע מאשימה כלפיי, בחיי שאם רק המצפון שלי היה מאפשר לי לספר את הצד שלי בעניין הייתי עושה זאת.
״במסיבה.״ עניתי ביובש ונכנסתי לכיתה. לא ברור לי אם אני מגזימה או משהו, מעולם לא קרה לי שחברה טובה עשתה לי את זהו ומעולם לא הייתי צריכה להתנהג כמו שאני מתנהגת עכשיו.
אחרי שעמית נכנסה לשיעור וכולם רצו אליה בחיבוק כדי לשאול לשלומה, המורה נכנסה, היא נזפה בעמית שרק עכשיו הגיעה לשיעור והמשיכה כרגיל.
–
״את באה למסיבה אצל אלירן?״ נתנאל שאל אותי כשנכנסתי הבייתה, יום הלימודים נגמר, ביליתי את רובו עם אלירן וחבריו והאמת שנהנתי.
״כן.״ עניתי וניגשתי למקרר, הייתי גוועת מרעב. ״רוצה לאכול?״ שאלתי הוא ציקצק בלשונו כסימן ללא.
״אני מצטער על אתמול.״ הוא אמר לפתע, סוף סוף הוא אמר את המילים שחיכיתי לשמוע!
״זה בסדר, אני מניחה שגם אני.״ אמרתי והסרתי את עטיפת הניילון ממגש הפיצה המיועד לתנור ותחבתי אותו אל תוך התנור.
״אז אני רעב.״ הוא אמר וצחקתי.
״אבל שיהיה לך ברור, שבפעם הבאה שתרים עליי יד הכי קרוב שיהיה לנו זה הארוחות של שישי בערב.״ אמרתי בגסות והלכתי לחדרי.
עמדתי מול הארון ובחרתי מה ללבוש, התלבטתי בין שמלה לחצאית למכנס ובסוף בחרתי בשמלה לבנה ונעליי עקב בצבע שמנת. חזרתי למטבח להוציא את הפיצה מהתנור, נתנאל הגיע ונשק לראשי, הוא מצטער, אני יודעת. אבל יש גבולות ומה שקרה אתמול ללא ספק חצה אותם.

״יוצאים!״ נתנאל צעק מהסלון, שמתי את העגילים שלי ויצאתי לסלון גם אני. חיפשתי את מפתחות הרכב שלי והודעתי לנתנאל שנעצור בפיצוציה לקנות מסטיק, שיקרתי, רציתי סיגריות.
״פרלמנט אחד ו-ווינסטון אחד,״ ביקשתי מהמוכר סיגריות גם לנתנאל, לקחתי גם חפיסת מסטיק והגשתי לו שטר בתמורה לכל מה שלקחתי. הוא החזיר לי עודף ויצאתי אל עבר המכונית.
״תודה אחות.״ נתנאל אמר כשזרקתי עליו את קופסאת הסיגריות שלו, חייכתי אליו והמשכתי לנסוע.

נקודת מבט מאי:
״ידעתי שתחזור.״ חיים אמר לי כשנכנסתי למשרדו. כשהגעתי הביתה היו על השולחן כל מיני מכתבים, בינהם גם חשבונות שצריך לשלם וגם תלוש המשכורת של אמא שלי, המשכורת שלה מספיקה בקושי לשלם שני חשבונות, וגם זה בהנחה שלא נאכל כלום החודש.
״עשרים ואני איתך.״ אמרתי לו, הוא חייך בתחמנות,
״חמש עשרה לא טוב?״ הוא שאל וכחכח בגרונו, הנדתי ראשי לשלילה ושיחקתי עם פנים הלחי שלי. ״ורק זה ואני בחוץ.״ הזכרתי והוא הנהן בהבנה, הוא החל להסביר לי על המיקום ואופן העבודה, הקשבתי בדריכות ורשמתי לפניי פרטים, כמו שעשיתי בעבר.
״אני שמח שחזרת.״ הוא אמר אחרי שסיים להעביר לי את מה שידוע לו על חנות התכשיטים הזו, מאז ומתמיד עשיתי עבודות נקיות, הוא אהב שאני אצלו רק בגלל זה.
״אל תתרגל.״