תמיד היה אותך- פרק 5

פרק 5- תתאמץ
"שוב?" שאלתי את נטע.
הוא ישב על הספה הלבנה שורך את נעל הספורט הקבועה והישנה שלו.
אחד מהדברים הבודדים בחיי שהם קבועים וישנים.
"שוב." הוא אישר וקם מהספה בקיפצוץ קל.
אף פעם לא הבנתי איך זה שעומר נשאר שמח וחיובי למרות הכל.
גם כשהיינו ילדים.
האם זאת רק מסכה? העמדת פנים?
"את באה איתי?" הוא שאל ושמץ של תקווה התגנב לקולו.
הנדתי בראשי במבט מתנצל.
הוא התאכזב והלך אל עבר הדלת.
"חכה." נשמתי עמוק.
תן לי שניה להחליף בגדים."
הרי אני לא באמת יכולה לסרב לו.
זה נטע.
הבן אדם שמחזיק אותי בחיים.
הוא עשה את תנועת הניצחון האופיינית לו ואני שלחתי לו מבט מלוכלך.
"נזהר, נזהר." הוא אמר ויצא מהדלת.
***
שוב.
הלמות הרגליים המהירות.
הקצב המופלא של הצעדים המהירים שלנו.
התחרות הבלתי נאמרת.
האדרנלין הנפלא הזה שמשתולל בדמי ומוחי.
אוי לא.
מישהו רץ מולי.
מה לעשות?
לפנות לו מקום? לחכות שהוא יפנה לי מקום?
הוא מתקרב.
נו לוטם תחשבי!
איך את נמנעת מאי נעימות.
אוי שיט הוא מסתכל עלייך!
מהר! תסתכלי על מקום שהו לא הוא!
כמו מטומטמת השפלתי מבט והתנגחתי בו בכתפי.
"סליחה." מלמלתי כשחלפתי על פניו.
הסתכלתי אחורה וראית שהוא הפסיק לרוץ והוא רק מסתכל עליי.
הדם התנקז בלחיי וגרם לסומק שנגרם מהמאמץ להתחזק.
"לוטם." ניער אותי נטע ממחשבותיי.
"מה?" שאלתי ועצרתי במקומי.
"את מסתכלת אחורה כבר איזה רבע שעה. מה ראית?" הוא שאל והסתכל על המקום שבו הנער עמד.
מוזר, מתישהו בזמן שהזזתי את מבטי לנטע, הנער נעלם, וכבר לא נראה באופק.
"הכל בסדר?" הוא שאל.
"כן…" השבתי בהיסח דעת והמשכתי לרוץ.
בפעם הראשונה, הכל בסדר.
***
נכנסתי הביתה עם נטע, מיוזעים ומתנשפים.
האדרנלין שכך ותחושת המועקה הקבועה בחזי, חזרה.
התקדמתי למטבח כדיי לתות כוס מים שתקל על ראותיי שעבדו במרץ.
לקחתי כוס ומזגתי מים קרירים לתוכה.
הטיתי את ראשי אחורה ונתתי לנוזל לזרום במורד גרוני.
ולפתע, נחנקתי ממראה העיניי.
שביבי יהלום כחול ולבן היו מפוזרים על השיש.
הרמתי חלקיק אחד בידי.
אצבעותיי רעדו ונשימתי נעתקה.
היהלום העדין נפל מידי אל הרצפה.
העגיל, העגיל של אמא.
~
הלכתי על קצות האצבעות עם נעלי העקב בידיי, נזהרת לו לעשות רעש שיסגיר את נוכחותי.
"לוטם."
שיט. נתפסתי!
הלכתי לאט אל חדר העבודה שלה.
היא ישבה על הכיסא המתפורר עם גבה מופנה אליי.
לעזאזל, באמת יש לה עיניים בגב.
"אהבתי." אמרתי והצבעתי על עבודת הפסיפס הזהירה שהייתה מונחת על השולחן.
"אל תתחנפי." היא אמרה בעיניים שלוות.
"לאן הפעם?" היא שאלה והורידה את משקפיה שנחו על גשר אפה הקטן.
"הייתה מסיבה של י"בניקים. נעמה שיכנעה אותי ללכת, אני אפילו לא רציתי!" האשמתי את חברתי הטובה שגררה אותי אחריה בכל המסיבות באזורינו.
"נהנית?" היא שאלה והסתכלה עליי בעיניה הגדולות.
"מאוד." אמרתי בשקט.
היא פרשה מולי יד מגואלת ברובע אפור וגבשושי.
שיט, היא שמה לב.
הורדתי בחוסר רצון את עגיליה מאוזניי.
"לפחות אני לוקחת אותם לראות עולם! אצלך הם סתם שוכבים על השידה!" מחיתי כששמתי את היהלומים היפים בידיה.
"לילה טוב ילדה שלי." היא אמרה וחזרה להתעסק ביצירתה.
"לילה טוב אמא."
~
אספתי את העגיל השברירי בכף ידי.
טוב, מה שנשאר ממנו.
"מה זה?" שאלתי את אבי.
הוא שכב על מיטתו עם ידו על מצחו.
הוא שלח אליי מבט.
עצוב, כועס, מיואש.
"למה עשית את זה?" שאלתי בקול רועד ותפתחי את ידי מראה לו את החתיכות.
"אני לא מסוגל להתמודד עם זה לוטם. הזכרונות ממנה מכאיבים לי. אני לא יכול." הוא אמר.
זרקתי עליו את השברים.
"תתאמץ"