תמיד היה אותך- פרק 40 חלק ב'

פרק 40 חלק ב'- תמיד היה אותך

צלעתי למקום שנדמה לי שבאתי ממנו.
הכל היה לי מעורפל, ראיתי מטושטש ושמעתי צפצופים אך זה לא היה לי אכפת.
רציתי אותו. רציתי את אדיר.
המוח שלי נדד לסיטואציות של מה יקרה אם אני אאבד אותו ולשבריר שניה הייתי על סף התקף חרדה.
אני לא אוכל להתקיים יותר. אני לא אעמוד בזה שוב. אין מצב.
בפעם הראשונה מזה המון זמן התפללתי. התפללתי וביקשתי מאלוהים שאני אמצא אותו והוא בריא ושלם והוא יסתכל עליי ויחייך את החיוך הזה שאני לא יכולה להתעורר בלעדיו. התפללתי שהוא יחזיר לי את הבן אדם שבלעדיו הייתי נשארת בדיכאון לנצח.
התפללתי שהוא לא יתן לי את הקרבות הכי קשים, כי פשוט נגמר לי הכח להילחם.
הלכתי והלכתי עד שראיתי נעל אדידס מבצבצת מאחד המעברים.
אדיר נעל נעליים כאלה. זה הנעליים של אדיר. אדיר.
התחלתי לדדות במהרה אל עבר הנעל.
פניי נפלו.
הייתה שם נעל. לא את אדיר. רק נעל.
הנעל שלו.
"לוטם?" שמעקתי קול חלוש.
"אדיר?" הסתכלתי הצידה וראיתי את גופו מוטל מטר אחרי איפה שעמדנו לפני הפיצוץ.
"אדיר!" צעקתי.
לא היה לי אכפת מהכאב השורף ברגל, מזה שנוזל לי משהו חם וסמיך על הפנים, או מזה שאלף מסמרים עוברים לי בגרון כשאני מדברת.
"אדיר! אדיר!" נפלתי על ברכיי לידו והתחלתי לבכות.
"היי בובי שלי. אל תבכי יפה שלי. אני בסדר." הוא הרגיע אותי ואחז בידי.
היה כתם דם גדול בבטנו שרק המשיך לגדול ולגדול. ניסיתי להיזכר מה היו עושים באנטומיה של גריי במקרים כאלה. הורדתי את הקרדיגן שלי והכנסתי אותו בסירבול בין גבו לרצפה, נזהרת שלא להכאיב לו.
בעיניים דומעות קשרתי את השרוולים בחוזקה על בטנו והוא נאנק בכאבים.
"סליחה אהוב שלי." בכיתי על חזהו.
"חבל. אהבתי את החולצה הזאת."
הוא מוטל פה על הרצפה וחושב על החולצה שלו.
"כשניצא מפה אני אקנה לך עשר חדשות." ניסיתי להוציא חיוך מבין שפתיי כדי להרגיע אותו.
"ראית את הנעל שלי? היא נעלמה לי פתאום." הוא כיווץ את גבותיו.
"כן חיימשלי היא שם במעבר. אני אביא לך אותה כשנצא מפה."
"אמרתי לך שאת צריכה להביא את הכסף." הוא ניסה לחייך אליי.
"זה לא מצחיק מפגר." צחקתי קצת. לא ייאמן. חבר שלך, האהבה שלך, שוכב כאן על הרצפה אחרי פיגוע ואת צוחקת.
"יורד לך דם." הוא הרים את ידו אל ראשי.
"אני בסדר." אחזתי את ידו בשתי ידיי.
"אני אוהבת אותך." אמרתי ונישקתי את ידו.
"גם אני אוהב אותך יפה שלי. אני אוהב אותך. אני רק אעצום עיניים לכמה רגעים טוב? אני נורא עייף." הוא מלמל.
"לא לא לא אדיר. אתה חייב להישאר איתי. אדיר. תישאר איתי!" אחזתי בפניו אך הוא כבר עצם את עיניו.
"אדיר! תתעורר! אדיר! אני אוהבת אותך! תתעורר בבקשה! אדיר!" ראשי נשמט אל חזהו ואני
"אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך." חזרתי ולחשתי לו.
הרטבתי את החולצה הלבנה שלו בדמעות מלוחות. והתפללתי.
התפללתי שישמע אותי.
התפללתי שהוא יפתח את עיניו ויצחק עליי.
התפללתי שילטף את שיערי שעכשיו מוכתם בדם קרוש.
התפללתי שאני אהיה זאת שתסבול ולא הוא.
התפללתי שהוא יחיה.
התפללתי.
——————
פאק. אני מרגישה חרא.
ניסיתי למצמץ אך עיניי סירבו להיפתח.
גרוני היה יבש וכואב והרגשתי את פעימות ליבי במוחי וברגלי.
לבסוף, במאמץ רב, פקחתי את עיניי לכדי חריץ דק.
כדי לגלות חדר לבן, טלוויזיה מושתקת, וריח של מוות עומד באוויר.
ואז ניזכרתי.
עיניי התחילו לדמוע.
"אדיר. איפה אדיר?" שאלתי בקול חלוש.
"היא ערה!" קול מוכר צעק לידי. אני חושבת שהוא היה מוכר.
"נטע?" שאלתי.
"היי חיים שלי. כן, זה נטע. איך את מרגישה?" הוא תפס בידי.
"רע. מאוד. איפה אדיר?" ניסיתי לשמור על קולי יציב.
"הוא עדיין בניתוח. הגעתם לפה לפני חמש שעות והם הכניסו אותו ישר." הוא הסביר.
אדיר בניתוח. אדיר. בניתוח.
"היי לוטם. אני ד"ר כץ. את זוכרת איך הגעת לפה?" גבר עם חלוק לבן נעמד מולי.
"אני זוכרת את הפיגוע. אני זוכרת שניסיתי לעצור לאדיר את הדימום. ואני זוכרת שהוא עצם עיניים. ולא פקח אותן." קולי רעד.
הפרמדיקים הגיעו לזירה ומצאו אותכם. חבר שלך היה מחוסר הכרה אבל יכול להיות שחוסם העורקים שלך הציל לו את החיים. פעלת בחכמה לוטם. לא הרבה נערות היו יודעות לעשות את זה."
"כן טוב, לא הרבה נערות היו צריכות לעשות את זה."
"מה עם אדיר?" שאלתי.
"הוא עדיין בניתוח. כרגע הוא יציב. כשנדע יותר אני אודיע לך. תרגישי טוב." הוא אמר ויצא מהחדר לאחר שנטע הודה לו.
"את רוצה משהו? מים? עוד שמיכה?" נטע שאל אותי בדאגה.
"לא תודה." הגרון שלי לא היה במצב של להעביר משהו דרכו.
"נעה בדרך. היא הייתה אצל הסבים שלה בצפון אבל היא עלתה על רכבת ברגע שסיפרתי לה. ועומר בגיבושים למטכ"ל. הוא לא ענה לי."
"זה בסדר. אל תתקשר אליו. אני לא רוצה להטריד אותו באמצע הגיבוש."
"אני אוהב אותך לוטם. אף אחת לא צריכה לעבור את מה שאת עברת. ואני גאה בך אחותי. לא יכולתי לבקש אחות טובה יותר."
"גם אני אוהבת אותך אחי. גם אני."