תמיד היה אותך- פרק 21

לפני שתקראו את הפרק אני אשמח אם מי שקראה את הקטע המיני תגיב אם זה חוצה את גבול הטעם הטוב כדי שאני אדע אם למתן את זה או משהו <3
פרק 19- כמה חומות.
חושך.
זה מה שאני רואה כשאני פוקחת את עניי.
אפלה מוחלטת.
אני מנסה למצמץ בעיניי כדי להתפכח אבל שום דבר לא עובד.
אני כלואה בחשכה.
"לוטי, יפה שלי." קול לוחש לי.
"בואי אליי." היא לוחשת שוב. אמא.
"אני צריכה את העזרה שלך ילדה שלי." היא אומרת שוב.
אך אני לא יכולה לעשות כלום.
עיוורת. אדישה לבקשות שלה.
"ילדה שלי קטנה. בואי תעזרי לאמא."
"אני לא יכולה." אני לוחשת לה בקול רועד.
"בטח שכן. בואי אליי." היא מבקשת שוב.
"אני לא יכולה. תפסיקי לבקש ממני. אני לא יכולה!" עכשיו אני כבר כועסת עליה.
אני לא יכולה. היא יודעת את זה.
"אני צריכה אותך ילדה שלי. אל תעזבי אותי. לא עכשיו." היא אומרת בקולה הענוג.
"אני לא מסוגלת אמא. את יודעת את זה. אני לא יכולה לעזור לך." אני מתחילה למרר בבכי.
מרגישה שאכזבתי אותה. נטשתי אותה כשהיא הייתה צריכה אותי.
"בואי." היא הפצירה בי.
"אני לא יכולה! אני לא יכולה!".
אור.
חום אימים.
ושוב מציאות.
החיים האמיתיים.
שגם הם סוג של סיוט.
שפשפתי את עיניי הרטובות בעצלתיים.
לכו תמצאו עוד מישהו שבוכה מתוך שינה.
הסטתי את השמיכה ממני.
שוב ההשתקפות במראה שבוהה בי.
אני נראית נורא.
כמו בכל בוקר.
הדמעות עדיין זולגות מעיניי מזכירות לי את הלילות הנוראיים שעוברים עליי.
שפשפתי את פניי עם מים קרירים, שירעננו אותי מהבלגן הנורא שעובר במוחי.
החלפתי בגדים בזריזות וסירקתי את שיערי.
איפרתי את פניי בעדינות כדי להסתיר את שרידי הסיוט.
"בוקר." אמרתי לנטע הישן על הדלפק.
הוא לא ענה לי.
"נטע?" ניערתי אותו.
"כן?" הוא אמר בישנוניות.
"אני אוכלת ונצא. טוב?" שאלתי אותו בשקט.
הוא הנהן בישנוניות ועבר לישון על הספה.
הוצאתי קערה גדולה ומילאתי אותה בדגני הקפטן קראנץ'.
מזגתי חלב אל הדגנים המתוקים והתחלתי לאכול באיטיות.
"למה אף אחד לא העיר אותי?" נעה ירדה מחדרו של נטע בישנוניות.
"לא ידעתי שאת פה." עניתי לה באדישות.
"אה."
היא הוציאה לעצמה קערה ומזגה לתוכה את הדגנים האהובים עליי.
"איפה הוא?" היא שאלה כשהתיישבה מולי.
החוותי בראשי לספה שעליה נטע ישן.
היא הסתובבה והביטה אליו בעיניים רכות.
"התשת אותו כל כל אתמול בלילה שהוא לא מסוגל לדבר?" עקצתי אותה.
"לא. לא שכבנו." היא אמרה.
פתחתי את עיניי בהלם.
"אז מה כן עשיתם?" שאלתי אותה מבולבלת בבירור.
עד כמה שאני יודעת הקשר ביניהם הוא נטו סקס.
"שכבנו במיטה ו… דיברנו." היא אמרה ועיוותה את פניה בסלידה.
מטומטמת.
"את אוהבת אותו נכון?" שאלתי אותה בזהירות.
היא הנהנה עם פרצוף אומלל.
"הוא אוהב אותך גם את יודעת?"
היא הנהנה שוב.
"אז למה את עצובה?" שאלתי אותה.
"כי זה יסתבך. זה תמיד מסתבך אצלי."
***
לפני שאפילו דרכתי בשטח בית הספר, נתקלתי בעיניו של אדיר.
זה כאילו הוא מגנט, לא משנה כמה רחוק הוא יהיה, אני אקלוט אותו.
זה קטע נוראי.
הוא הסתכל עליי בעיניים המדהימות האלה שתמיד שידרו חום ואהבה.
איך הוא עושה את זה?
איך הוא תמיד כל כך נינוח?
עברתי לידו כשאני ונעה התקדמנו לכיתה וניסיתי להראות כמה שיותר קרה ואדישה.
"היי." הוא אמר לי בקולו העמוק.
העפתי בו מבט והמשכתי ללכת.
אוי אדיר,
כמה חומות אתה ממוטט לי.