תלתלים של אהבה

כל הקיץ חלם על תלתליה הזהובים היפים.
לעיתים, היה חולם עליה גם בשעה שהיה עסוק בשיחה עם חבר. ומיד היתה דמותה מופיעה במקום פני בן-שיחו.: העיניים החומות והחייכניות, אותה ארשת של חיוך קטן שתמיד ליוותה אותה, ולא ידעת אם היא צינית, או סתם שמחה. וגם אהב בה את העור הלבן והצח, ואפילו את הליכתה אהב. אוי, כמה אהב.
הוא ידע פחות או יותר היכן היא מסתובבת, ולשם כיוון. היה מסתובב שעות בתקווה לראות איזה תלתל זהוב.
יצא לו לדבר איתה, אבל תמיד חשש לפתח שיחה מעבר, כי הרגיש את נשימתו נעתקת, ליבו מקפיץ פעימות בקצב הולך וגובר, ויובש אוחז בגרונו.

חלפה שנה, חזר הקיץ, והוא חם ולוהט מתמיד. לקח את אופניו הישנות ונסע עימם לכיוון חוף הים,כך סתם, כביכול ללא סיבה. בקצה שביל הכורכר, היכן שסברסים קוצניים הבשילו פתאום הוא ראה אותה על אופניה. היא אפילו לא הבחינה בעיניו המבקשות, לא בליבו שהחסיר פעימה, ולא הבחינה כשהחליקו אופניו על דרדרת אבנים בשביל החם . נשך שפתיו מכאב, וקם מנפילתו אוחז באופניים שהכזיבו. על זרועו התקלפה חתיכת עור, ודם ניכר מהמפגש עם אבני הכורכר.
הוא הביט לאחור, אבל היא ותלתלי הזהב הנהדרים שלה כבר היו הרחק והלאה משם.
פלאח ערבי שעבר שם עם עגלת חמורו ריחם עליו ונתן לו קצת מים, לשטוף את הפצעים. רק עכשיו הבחין הוא בחומרת הפציעה, והכאב החל להתגבר, כאשר השמש הקופחת ממעל, לא מרחמת , גם לא לדקה.

אותו ערב, שכב לישון עם חלון פתוח מאימת חום-הלילה הקייצי, זרועו חבושה בתחבושת של קופת החולים ששמו לו בערב.
המחשבה על בעלת התלתלים, על יופיה ששיכר אותו כיין מופלא, לא נתנה לו מנוח. תלתלים של זהב, תלתלים של אהבה.
דימעה מלוחה נישמטה מעינו. הוא ידע-אין מזור לאהבה.