עוברים דירה פרק 1

הבלונדינית מסתכלת עלי בשנאה, שני הבנים במבטים בוחנים, החברה של הבלונדינית מסתכלת גם היא בשנאה, וזאת עם השיער החום מחייכת. כל השאר מסתכלים עלי כאילו ראו חייזר. סילבר מחזיק לי את היד בחוזקה. אני בולעת את רוקי ומתיישבת ליד החייכנית. סילבר מתיישב ליד מישהו אחר. אני דופקת באצבעותי מתחת לכיסא בעצבנות. אני כבר רגילה לזה, לצערי. כשהשיעור נמשך אני סוקרת את הכיתה. לא גדולה, לא קטנה. הילדים היפים, החכמים, החננות, המכוערים, העשירים. ובקיצור, כמו כל כיתה אחרת. יהיו לי כמה חברים, אני אתחיל להיפתח, ואז עוברים. אלה החיים שלי בעצם. לפחות יש בהם משהו מעניין. נראה שיש כאן כמה ילדים משועממים.
"שלום, אני בת'". אני שומעת קול לידי בסוף השיעור. אני לא אוהבת בדרך כלל לצאת מהכיתה, ואני תמיד נשארת לקרוא. אני מרימה את מבטי מהספר ורואה מישהי בעלת שיער חום, עינים חומות-ירוקות, ועור שזוף. היא מחייכת לעברי. אני מחייכת ואומרת "אני גרייס". אנחנו לוחצות ידיים ואז היא אומרת "את בטח התלמידה החדשה. בואי איתי". היא לוקחת את ידי ואנחנו יוצאות מהכיתה. היא מצביעה בחשאי על הבלונדינית ועל עוד בחור חמוד שלידה. יש לו שיער שחור ועיניים בצבע ענבר. מהמם. "אלה" מתחילה בת' "הם הזוג המלכותי פה. השניים הכי מקובלים. היא די מעצבנת, אבל הוא עוד סביר". אני מסתכלת עליהם עוד קצת. יותר נכון על הבן, ואומרת "איך קוראים להם?". בת' עונה "לבחור ליאו, לבחורה אשלי. אבל אני מזהירה אותך, אם את תנסי להתקרב בכלל לליאו, היא תכטוש אותך. את חדשה, אז את בטח כבר על הכוונת שלה. תיזהרי". היא מצביעה על הבחורה שלידה "זאת המעריצה הגדולה של אשלי, נינה לי. מוזרה, ומאוהבת בדין". בת' מושכת אותי אותי משם, בעודי עדיין מסתכלת על ליאו. "וזה דין", ממשיכה בת'. גם הוא נראה מדהים. שיער חום, עיניים כחולות נוצצות. אני בוהה בו ללא ידיעתי. "נינה מאוהבת בו מעל הראש, גם היא מסוכנת.". נראה שהוא הבחין בנו ומנופף לנו. "בואי" אומרת בת' ומושכת אותי לעברו.
~נקודת המבט של דין~
אני מנופף לעבר בת' וגרייס, התלמידה החדשה. בדרך כלל אני לא זוכר שמות של חדשים, אבל שלה כל כך יפה, איך אני יכול לשכוח אותו? שתיהן מתקדמות לעברי. בדרך בת' עוצרת ופוערת את פיה בתדהמה, כנראה משהו שגרייס אמרה. גרייס מושכת בכתפיה, ובת' אומרת לה משהו בחיוך, ושתיהן ממשיכות ללכת. רק עכשיו אני מבחין שלגרייס אין עליה את המשקפיים שהיו לה קודם. כשהן מגיעות אני מחייך. "תכיר, זאת גרייס". אומרת בת'. גרייס מושיטה את ידה. אני לוחץ את ידה, ומתפלא עד כמה היא נעימה. "כבר הספקתי הספקתי להכיר את אחיך", אני אומר. היא מחייכת לעברי חיוך מקסים ומהפנט. אני מחייך בחזרה, משתדל שהחיוך לא יצא רועד. "איך את מרגישה בבית הספר?" אני שואל. היא נושפת בבוז ועונה, "רגיל. אני עוברת דירה כל שנה. סיוט!". אני אומר, "זה בטח לא עד כדי כך גרוע. פה הכל משעמם". בת' מתערבת בשיחה ומוסיפה "טוב, חמודה צריך להמשיך בסיור. תצטרף דין". שלושתינו הולכים משם.
~נקודת המבט של סילבר~
אני יושב ליד השולחן בכיתה ופותח את מחברת הציור שלי. אף אחד לא יודע שאני מצייר, אפילו לא גרייס, וחוץ מזה היא יודעת עליי הכל. אני אוהב לצייר כמו שאני אוהב כדורסל, וזה אומר הרבה. תמיד כשאנחנו מגיעים למקות חדש, אני מנסה לצייר את הכיתה. אני מנסה לדמיין תצלום כיתתי- הילדה היפה בעלת השיער השחור תסתכל על הבלונדה בהערצה, הבלונדה תסתכל בהערצה על הבחור עם העיניים, הוא ינופף ביד בחיוך ידידותי יחד עם הבחור עם השיער החום והעיניים הכחולות. מאחורי כל אלה תעמוד חבורה של בערך ארבעה אנשים. הראשונה מצד ימין קצת נמוכה. יש לה עור שזוף, שיער חום, ועיניים חומות ירוקות. הבחור שלידה יסתכל למצלמה בעיניים שחורות מנצנצות. גם העור שלו שזוף, אבל הרבה פחות. השיער שלו בצבע שחור, מעט מבריק. לידו, במבט מתמרד, תעמוד בחורה, יש לה שיער חום פרוע, ובו פס בצבע אדום. העיניים קצת כועסות כאלה, בצבע חום. היא שמה את ידיה על מותניה. לבסוף, לידה, עומד בחור גבוה, שנראה מאושר, משלב ידיים על חזו בחיוך גדול. יש לו עיניים בצבע כחול ים, ושיער שטני, בגוון כמו של גרייס. לבסוף מאחוריהם, עומדים כל השאר- הבחורה האדמונית עם הלחיים השקועות שנראית קצת יותר צעירה מכל השאר, הבחור השמנמן עם המשקפיים הגדולים, הבחורה הבלונדינית החייכנית שהולכת כל הזמן בחצאיות מיני, הבחור השרירי מדי. ואז, בסוף אני שם קצת בצד יותר, אותי ואת גרייס. גרייס, בצמה על הצד, מחייכת בעצבנות למצלמה, מרימה את מקפיה שהחליקו מאפה ביד אחת, ביד האחרת מחזיקה את ספריה. ואני, עומד במדי כדורסל כחולים וחיוך גדול, ביד אחת מחזיק כדורסל, ביד השנייה עושה קרניים לגרייס. בסך הכל הציור מתאר את ההתנהגות של כל אחד פה. בסך הכל, זה מה שעוזר לסכם ולהבין איך להסתדר במקומות חדשים. כשאני מסיים את הציור, אני מכניס את המחברת לתיק בשקט, ויוצא מהכיתה. "אז", אני שומע כל לידי, ומרגיש יד על כתפי, "אתה התלמיד החדש, אה?". אני מסתובב לבדוק מי זה. החבר הכי טוב של הבחור עם העיניים. הוא דווקא לא נראה לי שפוט, אלא באמת חבר, לא כמו הבחורה היפה, שהיא השפוטה של הבלונדה. "אני דין", הוא מחייך ומושיט יד ללחיצה. אני לוחץ את ידו ואומר את שמי. "זה מזל שהגעתם לפה, שום דבר לא קורה פה".הוא אומר. אני מגחך ומשיב "מעולם לא השתעממתי, אנחנו תמיד נוסעים, עוד מעט בטח נעזוב את המקום הזה ונעבור למקום אחר". דין מחייך, "בטח כיף לכם". אני מגחך ועונה "יש יתרונות וחסרונות. באמת לא משעמם, אבל השארתי חברה במישיגן". דין שורק ואני מגלגל את עיני בחיוך. מה שמזכיר לי, אני באמת צריך להתקשר לשרה.
"הי, אהובי", היא אומרת כשאני מתקשר. "מה נשמע, חמודה, איך אצלכם?". "אלכס וטניה זוג. ג'סמין הסתפרה כרה. ג'ייסון עשה עגיל בגבה.". אני שורק בהפתעה ואומר "מעולה. מתגעגע, אבל יש לי שיעור, נדבר". לפני שאני נכנס, גרייס תופסת אותי ואומרת, "שוב דיברת עם שרה, אה?". אני מושך בכתפי החצי חיוך בתשובה, והיא מנידה בראשה ומתיישבת ליד הבחורה עם העור השזוף. אני מתיישב במקום, וחושב על היחסים בין שרה לגרייס. שרה תמיד זילזלה בה, וגרייס תמיד התעלמה והמשיכה בשלה, וזה היה קשה. לבסוף אני חושב: אולי… אולי אני באמת צריך להיפרד משרה?