תיבת פנדורה

"נראה לי את צריכה לשלוח לו הודעה" היא אומרת לי ואני מרגישה את הדמעות מתחילות להיווצר ולעלות במעלה הגרון. אני מהנהנת עם הראש. מסמנת לה שזה לא זה. "זה נסגר," אמרתי "נסגר לפני יותר מחצי שנה" אין מה לפתוח דברים סגורים.
"זה לא סגור אם את עדיין חושבת עליו ועדיין משווה." היא אמרת לי. נדרשות עוד דקות ארוכות את שאני לבסוף מעכלת מה היא אומרת לי. מבינה שאולי יש אמת בדבריה. "את צריכה לבדוק מי זה הבן אדם הזה שאת מרגישה אליו כל כך הרבה. את צריכה לכל הפחות לסגור את זה כמו שצריך." היא אומרת לי. אני מבינה שהיא צודקת ולפרצופי מתגנב לו חיוך קטן מהמחשבה שאולי הינה אני מקבלת את האישור והתמיכה שאני צריכה כדי לשלוח לו. שאולי תהיה איזושהי הזדמנות להיות אתו בקשר שוב. המחשבה הזו מנקרת בי ואני מרגישה מטומטמת ופתטית. בבת אחת הכול מתכנס לתוך כאס עמוק ואני הולכת אחורה וקדימה. שמחה ומפוחדת ומתרגשת.
"מה פתחת?!" אני אומרת לה "פתחת תיבת פנדורה!!"
היא רק מסתכלת עלי בחצי מבט מחויך ואומרת לי "נכון.."
זה לא מספק אותי.. אני הולכת לחברה אחרת ושואלת לדעתה.
"את לא מכירה אף אחד שמכיר אותו! את לא תפגשי אותו עוד פעם כנראה, מה אכפת לך? לכי על כל הקופה! תתחילי אתו מה כבר יקרה? מה יש לך להפסיד?"
"את הכבוד העצמי שלי.." אני אומרת לה בשקט
"שהאגו ילך לישון!"
אני צוחקת ומזכירה לה ולי שלמרות שהוא היה הגבר היחיד עד עכשיו שהתאהבתי ואהבתי – הוא הוא פגע בי אז.
"לכל הפחות," היא אומרת לי "תשלחי לו היי ותראי איך הוא מגיב."
אני לא מספקת והולכת לעוד חברה שאומרת לי בדיוק אותו הדבר.
"תהיי 'יס-מן'," היא אמרה "אם זה היה היום האחרון שלך בחיים כנראה שלא הייתי שמה על שום דבר."
הן צודקות, אני יודעת.
אני מסכמת את כולן ואומרת להן. כל כך טוב לי עכשיו. יש לי מה להפסיד. אני אוהבת את עצמי וכיף לי ואני מאושרת. מה אני צריכה את זה? אני יודעת, הן כבר אמרו לי מי ששומר את כל הקלפים לעצמו ימות שכל הקלפים בידו אבל הוא לא יחיה עד הסוף. צריך להפסיד כדי להרוויח. מה אם אני אפול שוב, מה אם אתחרט ויהיה לי קשה לקום.
אני אחכה לפגישה עם הפסיכולוגית ועד אז אחכה בזמן שתיבת הפנדורה שנפתחה מנסה להעיף אותי ממקומי הרגוע.