תחת שמיכת השלג – פרק 8 ואחרון

בפרק הקודם:

״אנחנו תקועים פה״ שמעתי את קולו לאחר רגעים ארוכים שרק בהיתי בהופעתו המושכת.
״מה?״ שאלתי מבולבלת ורק עכשיו שמתי לב ללבן הבוהק שכיסה את החלון.
סופת שלגים.
״כל הכבישים חסומים״ אמר והסתובב בגופו אלי, עיניו סרקו את גופי לאט, נתקעות על רגליי וחזי.
וכרגיל לא עוברות כמה דקות ושוב הוא מחייך את החיוך הזחוח והלא מוסבר שלו.
״זה ערב חג המולד! אנחנו לא יכולים להישאר בבית״ אמרתי בקול אנחה, מנסה להתעלם מעיניו התקועות על גופי.
״את גם לא יכולה לצאת בחוץ״ אמר ולקח צעד אחד קדימה לעברי.
״לעזאזל!״ קיללתי בשקט, ועצמתי את עיניי ביאוש.
״דיברת עם סוואנה?״ שאלתי אותו, מסתכלת לעברו, הוא קרוב הרבה יותר ממה שחשבתי, רק כמה צעדים ספורים מפרידים בנינו.
״הקו נפל״ אמר בשקט, הוא נעצר במקומו, במרחק של לא יותר ממטר.

״מה אנחנו אמורים לעשות?״ שאלתי במלמול שקט בוהה בפניו היפות הנראות שלוות לגמרי.
״אנחנו?״ הוא שאל בהרמת גבה, מסתובב על עקביו ומתיישב על הספה הגדולה והנוחה.
״אתה לא מתכוון לעשות שום דבר בנידון? זה מה שאתה רוצה?״ שאלתי אותו מבולבלת, עצבים החלו למלא לאט לאט את חלל חזי.
״להעביר את חג המולד תקועים פה?״ נסיתי להבין אותו, אבל עוד יותר לא הצלחתי להבין את עצמי.
אין שום דבר שאפשר לעשות בנידון, הכבישים חסומים, סערת שלגים לבנה מתחוללת לה שם בחוץ.
הוא לא ענה, ישב בשקט על הספה הכחולה מקטיפה , החליפה נמתחה והחמיאה כל כך לשריריו העבים ועיניו החומות הביטו היישר לתוך עיניי.
נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי, מעבירה יד בשערי השחור והארוך וצועדת אל עבר הספה הגדולה שבלעה את גופי היישר שגבי פגע במשענת הרכה.

שעות עברו ככה, אף אחד מאיתנו לא זז.
שקועים כל אחד בתוך ראשו ובתוך משענת הספה הכחולה והרכה.
הערב נעלם והלילה הפציע, הרחוב עדיין נשאר לבן ושלג לא הפסיק לרדת מן השמיים האפלים והכהים.
לא יכולתי לעצור את מחשבותיי במשך כל השעות האלה שאני יושבת לצידו בשקט.
פנטזיות על גבי פנטזיות שנערמו עם השנים חזרו שוב לראשי.
כל כך מוחשיים, כל כך אמיתיים שכבר כל כך רציתי את זה, אנושות…
הרצון הזה, של להרגיש אותו, כל כך עמוק, שיגע אותי במשך כל השעות האלו שישבתי בשקט לצידו.
אין לי מושג מה עובר בראשו במשך כל השעות האלו שהוא ישב לצידי בשקט, על מה הוא חושב או חולם, אם זה עלי או על מה שלעזאזל קורה לו…
אבל הוא ישב בשקט בלי לפצות את פיו אפילו לא פעם אחת.
לפתע, כשאני עדיין שקועה כל כך עמוק במחשבותיי וברצונותיי, הכל החשיך.

״לעזאזל״ מלמול שקט בקע מפיו לאחר שעות, שעות שלא שמעתי את קולו הגברי, שעות שלא שמעתי אפילו את קולי.
שעות של שקט.
הוא קם ממקומו על הספה הנוחה שכבר קיבלה את צורתו הגברית, קמתי גם אני לאט עומדת בחזרה על עקביי הגבוהים.
״הסופה רק מחמירה, אין שום סיכוי שהחשמל יחזור בזמן הקרוב, אנחנו נקפא מקור״ אמרתי בשקט, משלבת את ידיי, בקרוב מאוד הקור יאפיל על החום המועט שנשאר מהמיזוג הקבוע בקיר.
שקט שוב השתלט בחושך השורר.
הוא לא ענה לדבריי, עיניי לאט לאט התרגלו אל החושך השורר.
הוא התקרב לעברי, כל כך קרוב שיכולתי להרגיש את נשמותיו החמות מתערבבות עם שלי.
״אין שום סיכוי שנקפא מקור״ אמר בשקט, והצלחתי למרות החשכה לראות את החיוך הזחוח שלו מתרחב על פניו.
ידעתי על מה הוא מדבר, רציתי את זה כל כך.
הוא אוהב את זה, למתוח אותי ככה, לגרום לכל שריריי להתכווץ כשהוא ככה כל כך קרוב אלי.
כל גופי נמתח, נסיתי לעצור את עצמי מלקפוץ עליו ולדרוש את רצוני.
השתמשתי בכל כוחי כדי לנסות לעצור את עצמי, אבל הוא כבר עשה את העבודה.
ידיו נשלחו לגופי ודביקו אותי אליו, הוא התכופף לעברי למרות שענדתי עקבים גבוהים כל כך.
שפתיו נצמדו לשלי, מנשקות בכוח, מכאיבות ודורשות ולא נמנעתי, התמסרתי אליו כמו שמתמסרים אל סם, אני אוהבת את הכוחניות הזו.
הוא דחף אותי לאט, תוך כדי שהוא מנשק כל כך חזק את שפתיי הפועמות בכאב תחת נשיכותיו כל כמה רגעים, דחף אותי אל עבר הספה הרכה.
ידיו הגדולות והחמות למרות הקור השורר ליטפו את גבי לאט בחיפוש אחר רוכסן השמלה, וכשידיו מצאו את הרוכסן הקטן הפשילו לאט את שמלתי האדומה מעל גופי הרזה.
״אין שום סיכוי שתקפאי מקור״ הוא שוב חוזר על דבריו מקודם, שפתיו מתנתקות משלי והוא דוחף אותי על הספה הרכה, נפלתי עליה ערומה למחצה, רק תחתון וחזייה מתחרה עוד מכסים את גופי.
הוא עמד מולי, פותח לאט את כפתורי החולצה האפורה הכהה שלו, מוריד אותה וחושף בפניי את הגוף החסון שלו.
את שריריו העבים, שכל כך מחמיאים לו.
שלחתי את ידי אל עבר חגורת המכנס שלו, פותחת אותה במהירות, רציתי כבר להרגיש אותו מעלי, רציתי לקרוע מעל גופו את הבגדים.
הוא הוזיז את ידיי, והתכופף לעברי, רוכן מעל גופי הרזה והרועד, ידיו ליטפו אותי לאט, גורמות לשובל של שריפה לחמם את עורי.
לצמרמורת עזה לטפס במעלה גבי ולשערותיי לסמור תחת מגעו החם.
״תגידי את זה טיירה״ קולו הגברי לחש לפתע באוזניי.
״להגיד מה?״ שאלתי אותו כל כך מבולבלת ושיכורה ממגעו הנעים.
״שאת רוצה אותי״ הוא אמר בקול רם, מאגרף את ידו ומכה בחוזקה את הכרית שמעל ראשי.
״אני רוצה אותך קייס, אתה יודע את זה!״ אמרתי בשקט, מלטפת את פלג גופו העליון והחשוף, מלטפת לאט את שרירי בטנו החזקים.
״מה את רוצה?״ שאל אותי שוב, ידו לאט לאט חוזרת לפניי, יורדת במורד כתפיי ועושה את דרכה למפסעה שלי.
הוא יודע מה אני רוצה ובכל זאת ממשיך לשחק בי, לגרות אותי, לגרום לי להשתגע מבפנים.
וזה לגמרי עבד לו…
״אני רוצה אותך כבר מעלי!״ צעקתי את מה שרצה לשמוע, הוא חייך, את החיוך הזחוח והמעצבן שלו.
ידו ליטפה את בטני בדרכו מטה, מגרה אותי ולאט לאט מושך את תחתוני התחרה שלי.
״מה עוד את רוצה?״ הוא שוב שואל בהתחכמות וידיו חוזרות ללמעלה, אל עבר החזה שלי, מלטפות לאט ובזהירות ופונות אל הגב שלי, לפתוח את הסוגר הקטן.
״אני רוצה שתנשק אותי!״ צעקתי שוב את מה שהוא רוצה שאומר.
ותוך פחות משנייה הייתי ערומה לגמרי, ששום דבר לא מכסה אף פרט בגופי.
הוא מוריד לאט את מכנס החליפה שלו, עולה מעלי ושוב מנשק בכוח את שפתיי האדומות כדם .
וסוף סוף זה קורה, קולות האנחה שלי ממלאים את חלל הדירה, והכל קורה תחת שמיכת השלג העבה…