תחת שמיכת השלג – פרק 4

״את בסדר?״ שמעתי את קולו לאחר זמן ארוך של שקט בו עבדנו זה לצד זו.
״אני בסדר״ מלמלתי בשקט כשאני עדיין בזרועותיו השריריות.
לא רציתי שהוא יוריד ממני את הידיים, ההרגשה הזאת, של הידיים שלו על הגוף שלי גרמה לליבי לדהור במקומו.
הוא עזר לי להתיישר על רגלי ולקח את הכוכב הנוצץ מידיי.
״אולי כדאי שאני אתלה את זה״ אמר בקול אטום וטיפס על כיסא העץ, תולה את הכוכב במהירות ויורד ממנו.
״תודה״ מלמלתי לעברו, הרגשתי איך הדם שבעורקיי גועש ומשתולל בגופי, הרגשת הידיים שלו עוטפות אותי רק חיזקו את המשיכה המטורפת הזאת אליו.
הוא עזב את הסלון, בלי לומר דבר כהרגלו המוזר ונעלם אי שם בתוך הדירה הקטנה.
עמדתי עדיין באותו המקום בדיוק בו הוא עזר לי להתייצב על רגליי, נסערת ממגעו החם ובוהה במבט אטום וריק בכוכב הגדול והנוצץ התלוי בצמרת עץ האשוח המקושט.

אני שוכבת בשקט על המיטה הגדולה והזוגית שלי, מנסה כמה שיותר לנוח לפני שאצטרך להתחיל ללמוד למבחן הגדול שיש לי בשבוע הבא.
אין לי מושג איך אני הולכת לעבור אותו…
הדירה השקטה, אף קול לא נשמע בחלל הבית.
סוואנה שקטה כהרגלה, לוודאי מסתגרת בחדרה וחושבת על איך לצלם את התמונה המעולה הבאה שלה.
היא שקטה כל כך, מופנמת, רק לידי היא מרשה לעצמה להיות משוחררת להשמיע את קולה.
אבל כשהיא לא לצידי, היא נותנת לתמונות המדהימות שלה לדבר במקומה.
וזה עושה את העבודה כמו שצריך.
גם קייס אחיה הגדול לא נשמע בחלל הדירה, גם הוא בטח נעלם בתוך חדר האורחים הקטן בלי לומר דבר.
הוא בדיוק כמוהה.
שקט ומופנם.
תמיד תהיתי מה מתחולל לו במחשבות.
בהחלטה של רגע אני קמה מהמיטה הרכה והנוחה ויוצאת מחדרי אל המסדרון הריק.
התקדמתי אל עבר חדרה של סוואנה, דלת חדרה סגורה.
אך משהו אחר משך את תשומת ליבי.
דלת חדר האורחים הייתה פתוחה לרווחה…
אין לי מושג מה עבר במוחי כשעשיתי את הצעדים הבאים, ליבי הולם בכזאת עוצמה שאפשר היה לשמוע אותו קורע את הדממה.
עמדתי בשקט בפתח, מציצה פנימה, עיניי נמשכו לבדן אל דלת חדר הרחצה הפתוחה גם היא למחצה.
הופתעתי כל כך לראות אותו לבוש רק במגבת לבנה העטופה סביב פלג גופו התחתון.
הוא עומד מול המראה המבריקה ובוהה בנקודה קטנה שלא שמתי לב אליה.
אין לי מושג מה גרם לי לזוז ולהתקדם פנימה.
לעזאזל טיירה! תעצרי במקומך.
אבל לא הצלחתי למנוע את עצמי ולעצור, לחזור אחורה ולברוח לפני שהוא ישים לב אלי, לא הייתה לי שום שליטה על רגליי.
הם נשאו אותי פנימה עד שקפאתי במרכז חדר האורחים.
הבנתי מה היא הנקודה הקטנה בה הוא בוהה, הוא ראה אותי מהרגע שנכנסתי לתוך החדר.
הוא לא טרח לעצור אותי, או בכלל לדבר…
כמו מגנט… מושך אותי אליו.
הוא הסתובב ויצא מחדר הרחצה, חולף על פניי בלי לומר דבר וסוגר את דלת החדר הפתוחה מאחוריי.
לעזאזל, לאן הכנסתי את עצמי.
״אני לא חושב שהלכת לאיבוד״ קולו הגברי סוף סוף מחליף את דפיקות ליבי וקורע את הדממה.
״אתה צודק״ עניתי משום מה בביטחון, יכולתי לסגת, לא להיכנס לכאן מלכתחילה, אבל זה היה חזק ממני.
מהרגע שהבנתי באמת מה זה, רציתי את זה נואשות, מהרגע שהוא חזר ועיניי פגשו בעיניו זה הפך מרוצה לזקוקה.
הוא גיחך, מחייך את אותו החיוך ההוא, חיוך זחוח ומוזר שאהבתי לראות על פניו.
אי אפשר לפענח אותו, לקרוא אותו, המסכה שהוא מרכיב על פניו כל פעם מחדש כל כך טובה שאי אפשר לחדור אותה.
אפילו עיניו החומות לא מסגירות דבר ממה שמתחולל בתוכו.
ואני בטוחה שמתחולל.
״מה את עושה פה טיירה?״ הוא שואל אותי, ולשמוע אותו אומר את שמי בקולו הגברי גורם לכל גופי להימתח.
לעזאזל.
״אין לי מושג״ מלמלתי בשקט, אני יודעת שאני משקרת, ואני יודעת שהוא יודע זאת.
אבל לא יכולתי לומר לו שאני רוצה לקרוע מעל רגליו את המגבת ולהרגיש אותו מעלי.
ושוב, לעזאזל.
הוא מגחך שנית, והחיוך הזחוח לא יורד מעל פניו הגבריות והשזופות.
״מה את באמת עושה פה?״ הוא שאל שוב והתקרב אלי, הוא יודע מה אני עושה פה, אין לי מושג איך, אבל הוא יודע יותר טוב ממני.
עדיין לא עניתי.
הוא נעמד מאחורי, מרים את ידו ונוגע קלות בעור כתפיי הבהיר כל כך והחשוף.
הרגשתי איך הנגיעה הקלה ביותר שולחת זרמים חזקים לכל גופי.
הוא המשיך ברפרוף לגעת בעורי עד שכף ידו הגדולה תפסה בעורפי, כל שערותיי סמרו ברגע.
״את לא מתכוונת לענות לי?״ קולו שוב נשמע, קרוב כל כך לאוזניי שהרגשתי את נשמתו החמה מתנגשת בצווארי.
לא יכולתי לעצור את עצמי, זה קרה ברגע.
הסתובבתי אליו, לא ידעתי עד כמה הוא קרוב אלי כל כך שהתנגשתי בגופו הגדול והשרירי.
משהו מטורף סחרר אותי, לא יכולתי לחשוב בצלילות רק רציתי להרגיש אותו כבר, קורע מעלי את הבגדים.
״תנשק אותי״ המילים הבליחו כל כך מהר מפי, אני זקוקה לזה אנושות ואין מילים לתאר מה מתחולל כרגע בתוך גופי.
הוא עדיין מחייך, את אותו החיוך הזחוח אך לא זז.
הבקשה שלי לא הפתיעה אותו, זה נראה שהוא ידע שאני עומדת לבקש ממנו את זה.
״מה את באמת עושה כאן טיירה?״ ידיו העבות נשלחו אל גופי, תופסות בקצה הגופיה הלבנה והפשוטה שלגופי.
מפשילות אותה לאט לאט מעלה.
זה איטי, איטי מידי, שיפשיט אותי כבר!
״לא משנה מה אני יגיד… אתה כבר יודע״ אמרתי בשקט, בביטחון.
הוא צחקק, מושך טיפה יותר מהר את הגופייה.
לא יכולתי לעמוד בזה, בציפייה…
השלמתי את העבודה לבדי, מושכת מעלי בשנייה את הגופייה הפשוטה ומושכת מעל פלג גופו התחתון את המגב הלבנה.
״קייס, אתה פה?״ קול אחר ומוכר נשמע באוזניי, דפיקות שקטות על דלת החדר הדהדו בין הקירות.
לעזאזל.