תחושת האכזבה.

ידעתי כמה כוח יש לי עליה, נהניתי מזה, היא הייתה כל כך קטנה ושברירית ואני כמו אדון הבובה שולט בה ומזיז את ידיה על פי רצוני. לא נתתי לה לגדול השארתי אותה ככה, בדיוק כמו שהיא, כלום אחד גדול. לא נתתי לה את הכוח לחשוב או לפעול לבד. שלטתי בה, אם הייתי רוצה שיהיה לה רע נחשו מה היה? היא הייתה בוכה. אם הייתי רוצה שהיא תצחקק ללא סיבה? היא צחקה עד שכאבה לה הבטן. כל אחד יכול היה להבין שמה שאני עושה לא הגיוני שלא נדבר על כמה הדבר היה פסול. התעללתי בה, נתתי לה תחושה, הדמיה, סוג של הזיה שאני שלה ורק שלה. והיא קנתה את זה, היא קנתה את זה בלי למצמץ. אבל זאת לא אשמתי, היא יכלה לראות או להבין שזה לא אמתי, הרי אין אף אחד שייתן מעצמו כל כך הרבה לחינם. טיפשה. לפני שהסיפור הזה התחיל בכלל ידעתי את התוצאה, אני מצחקק והיא? היא שוב עם לב שבור. סתם עוד אחד שנתן, לקח והלך. היא רגילה לכאב הזה שעוטף אותה, הדמעות שממלאות את פניה הלבנות להפליא, חונקות את גרונה הארוך. היא נהנית מזה, אחרת למה שהיא תמשיך להכאיב לעצמה ככה… אז אני, אני סך הכל מילאתי את תפקידי במשחק, נתתי לה את מה שהיא צמאה אליו, כאב לב, תחושת אכזבה, עוד מחשבות לגביי משמעות החיים והאם כל הסבל הזה שווה את זה. סתם עוד ילדה עצובה, אני אפילו לא צריך להרגיש אשם, אלה שגרמו לה להבין שזה היעוד שלה בחיים צריכים לבקש סליחה. אני? מה עשיתי בסך הכל? את תפקידי על לוח המשחק . אני אמשיך לי הלאה לקורבן הבא שייתן לי את הסיפוק, התחושה הזאת שמכניסה אותי לאקסטזה שלא נגמרת. הכוח הזה שאני מחזיק ביד. בתנועת יד קלה להשפיע בצורה כל כך דרסטית על חיים של מישהו. לגרום לו להרגיש שהוא על גג העולם ואז, אז לתת לו לצנוח למטה למוות. אני מכור לתחושה הזאת. אני חיי בשבילה. היא גורמת לי לגדול. היא ממלאת אותי מבפנים ונותנת לי להרגיש חיי מתמיד. כי אני, אני האופוריה. בשביל זה נוצרתי.