אהבה רוחנית: פרק 2.

אהבה רוחנית: פרק 2
נ.ב. לוקאס: ~גיל 5~
"אמא שוב הולכים לבקר את דודה ראפ ודוד סולפיס?" "כן ילדי הולכים לבקר אותם אני בטוחה שכמו שאתה התגעגעת אילהם הם גם התגעגעו אליך" "ישש".
אני והוריי בדרכינו לחברים של אמא ואבא שהם תמיד היו כמו דודים בשבילי.
בזמן שאני אוחז בידה של אימי הגענו לבית שניראה הרוס, שבור, הכל היה ניראה כמו אחרי שריפה. אוי לא. ידעתי שזה לא טוב. "אמא דודה ראפ וסולפיס בסדר?" אני שואל את אימי כשאני מרגיש שאני כומד לבכות וכבר יודע את התשובה.
"אני לא בטוחה בני… אבל תישאר כאן עם אבא טוב?" היא אמרה וסימנה בראש לאבי שלא היה מוכן לזה ורצה לעזור גם "לא ההפך אתם תישארו כאן ואני אלך שלא יקרה לכם משהו " בזמן שהוריי רבו עזבתי את ידה של אימי בלי שהיא תרגיש ונכנסתי פנימה. הכל היה אפור. הקירות היו שחורים. הספה, המזנון, השולחן, הכל היה שבור כאן וזה עוד רק הסלון…. עליתי במדרות לחדר השינה שלהם בתקווה למצוא חיים ואני שואל בקול "יש כאן מישהו?, דודה ראפפפפ, דוד סולפיסססס??" אך ללא מענה.
בדקתי בכל הבית אך לא מצאתי כלום. באתי לחזור החוצה לאמא ואבא ולבשר להם שאין פה שום חיים אך לפתע שמעתי את דלת הארון בחדר השינה שלהם נתפחת מעט מהרוח והחלטתי לבדוק שם למרות שכבר בדקתי שם ברפרוף. הפעם הפכתי את הערימה הגדולה של המצעים והסדינים ומתחת מצאתי משהו שקשור בתוך סדין לבן. פתחתי את הסדין ומצאתי שם ילדה. אה נכון הייתה להם ילדה שלפעמים הייתה באה לשחק איתי.. אבל מאיזו עובדה היא לא תמיד יצאה מהחדר כשבאתי…
מוזר… מה היא עושה כאן? מתחת לכל הסדינים קשורה ככה? ועוד בבית כזה הרוס… ואיפה ההורים שלה? הדודים שלי?
נ.ב. מיקי ~באותו הזמן~
אחרי כמה דקות של ויכוחים שהשניה שמתי לב שדיי מיותרים… שמתי לב לעוד משהו… "גאס איפה לוקאס?" אני שואלת את בעלי שעד לפני דקה רבתי איתו על שטויות… שוב החודש… זה בדרך כלל לא קורה.. זאת רק התקופה הזאת… "מזה איפה לוקאס… הוא היה לידך!" באתי להאשים אותו… אבל הוא צודק הוא היה איתי. אז רצתי פנימה לחפש אחריו… וגם באותה הזדמנות לנסות לחפש מה קורה פה… גאס הלך אחרי. בדקתי ברחבי הבית ולאחר כמה דקות של חיפושים אחר הבן שלנו בבית ההרוס הזה שהיה של ראפ וסולפיס מצאתי את בני עומד ליד ארון פתוח בחדר השינה שלהם. "לוקאס, מה אתה עושה כאן? למה באת לפה בלי לשאול…?" בני בן ה-5 ענה לי עם אצבע שמצביעה על הבת שלהם… בין סדינים בתוך הארון… אבל… מה לעזעזל היא עושה שם… ואיפה ראפ וסולפיס?
בלי יותר מידי שאלות אמרתי לגאס שירים אותה ולנסוע לכיוון הבית חולים כי הילדה ניראית מעולפת.
אחרי שעות ארוכות של המתנה בבית החולים הרופאים יצאו ורופא אחד בא אליי מכיוון שבני ובעלי נרדמו על הספה שמאחוריי ואני עמדתי. הוא ניגש אליי ואמר לי "תשמעי, לילדה נעשה נזק דיי חמור בעצם המוח. למזלנו היא יצאה לבינתיים מכלל סכנה, אך לצערינו ולרוע מזלינו… הילדה לא תזכור כלום…"
"שום דבר? גם לא את ההורים שלה?"
"אפילו לא את עצמה…" עמדתי מופתעת מולו. מסכנה הילדה הזאת… כל מה זהיא עברה ובסוף לא לזכור כלום… והיא רק בת 3.
"ברגע זה היא בשלבי התאוששות. את יכולה להכנס אליה אבל תיהי עדינה ובלי דברים פתאומים." הרופא הוסיף. נכנסתי לחדרה. היא שכבה על המיטה שלה, מכוסה, וצופה בחלון. התיישבתי בעדינות על המיטה שלה וחיכיתי שהיא תשב את מבטה אליי. "שלום אמילי, מה שלומך?" מבטה המהורהר נהפך למבולבל. "מי את? אנחנו מכירות?" הילדה הקטנטות עם קול האפרוח שואלת אותי בשקט. לא ידעתי מה לענות לה אבל החלטתי שעד שנדע מה קרה בדיוק לראפ ולסולפיס אני אגיד לה שאני אימה. "כן , אני אמא שלך, מיקי, ואת בתי אמילי, את זוכרת מה קרה?" עניתי לה לאט ובשקט כמה שיכולתי "המממ לא… אני… אני לא יודעת מה קרה.. את זוכרת מה קרה לי?" "אני, אביך, ואחיך יצאנו לסידורים וכשחזרנו ראינו את הבית הרוס… ואותך ככה… כניראה שנשרף הבית…. זאת אשמתי שהשארתי אותך לבד… יותר לא אשאיר אותך לבד…" אמרתי לה וחיבקתי אותה בעדינות. בלי לומר כלום היא נשנענה על החזה שלי והתחילה לבכות. עד שנירדמה.
נ.ב. לוקאס: ~היום~
מה פתאום נזכרתי בזה… בגלל ניר והשטויות שלו… מכריח אותי לראות סרטים כאלה… הלכתי למטבח בזמן ששמתי לב שחברי חזר הביתה כבר. בזמן שחיפשתי חלב אחותי צצה משום מקום "בוקר טוב לפייפיה הנרדמת" .
"מה את עושה כאן? לא היית אמורה להיות אצל ג'ניפר?" "כן אבל בסוף חזרתי… זה פשוט לא התאים היום… אבל סוף סוף התעוררת כשבאתי ראיתי את ניר שם נעליים ואותך ישן כמו מת על הספה. מלמלת מלא שטויות כמו בית הרוס… ארון… בית חולים… על מה חלמת לעזעזל?" שיט מזל שזה כל מה שהיא שמעה.. אם היא הייתה שומעת יותר מזה היא הייתה יכולה לגלות… ואז ההבטחה שלי לאמא ואבא הייתה נהרסת… היא כמעט גילתה… "סתם… חלום מטופש… רוצה להכין לנו שוקו?"