תודה שהצלת אותי מעצמי – פרק 5
לאחר התה שהרגיע מעט את כאבי הבטן שוחררתי הביתה.
כל הדרך הביתה -שעשיתי ברגל, מותר להשתחרר לבד אחרי השעה 12 ואמי הייתה בעבודה- חשבתי על אופק.
מחשבות שנקטעו על ידי שירז שהייתה חייבת להודיע באושר שדני העלה את הסרטון לאינטרנט והיא כבר קיבלה המון הצעות לזיונים. זונה.
כעת שכבתי על המיטה בוהה בתקרה ונותנת למחשבות על מה שקרה עם אופק להדהד בראשי –
'למה הוא מתנהג ככה? למה הוא מזייף את עצמו ועוד לכיוון החנוני? למה הוא כל כך חתיך? ואיך לעזאזל לא ראיתי אותו לפני?' כל אלה הסתחררו בראשי, כלומר הסתחררו עד שנקטעו על ידי דפיקה בדלת.
פתחתי את הדלת מנסה להתעלם מהכאב בטן שהתחזק בגלל שינוי התנוחות -משכיבה לעמידה- ללא הצלחה.
ניר עמד בדלת, גורם לגבותיי להתרומם בהפתעה.
הוא היה נראה מודאג…למה? הרי אנחנו רק יזיזים לא באמת אכפת לנו מה קורה בחיי זה של זו. נכון?
"רוצה להיכנס?" שאלתי והזזתי את גופי בכדי שיוכל להיכנס, מתעלמת שוב מן הכאב החד שהופיע בבטני – ללא הצלחה.
הוא חייך מעט והתיישב על הספה.
התיישבתי לידו והנחתי את ראשי על ברכו מניחה את הרגליים על הספה ומתכווצת לכדור.
הוא שיחק בשערי בעדינות, זה הרגיע אותי.
"דניאל…" התחיל לומר בקול מהוסס והשתתק. הפנתי אליו את מבטי השואל.
הוא נאנח כיווץ את מבטו ופלט במהירות מילים שלא הבנתי. כיווצתי את מבטי בבלבול והוא נאנח שוב.
"אני אוהב אותך" אמר והסתכל לתוך עייני. אהה אז זה מה שהוא אמר.
רגע,רגע,רגע! מה הוא אמר?
תגובות (2)
תמשיכי
מושלם