תדבר

יש לי משהו לספר לך, אתה לא תאמין. אתה יודע… עדיין אחרי כל הזמן הזה כשאני שומעת את השם שלך הדם שלי מתחיל לרתוח. אני כל כך שונאת אותך, בגופי בראשי עד העצמות. המחשבות בראשי מתחילות לרוץ ולהעביר לי מול עיניי את הרגעים הכי משפילים שעברתי על ידך. הרגעים שבהם שברת לי את הלב. אני מתחרפנת ומעוותת את קולי, אומרת בזלזול את שמך ובדרך מגלגלת עיניים. והדבר הכי מוזר הוא שכשאני רואה אותך קורה ההפך. לבי הולם בחוזק, אני מסמיקה, מאבדת שיווי משקל ומחשבה. מרגישה בשמיים, כאילו אני על השפעה של משהו. אני לא אני כשאני רואה אותך. אני רק קולטת אותך בזווית העין ומתחילה להתגנדר. מסדרת את השיער, את החולצה, מכניסה את הבטן ומרימה את הראש. להראות הכי טוב שאני יכולה. אני חייבת להרשים אותך. עדיין אחרי כל הזמן הזה המחשבות עליך קופצות לי לראש. הרגעים הכי יפים שלנו, הרגעים הכי קרובים. בהם אמרנו אחד לשני את המילים הכי יפות, בהם הבטחנו כל כך הרבה הבטחות וטיפחנו כל כך הרבה תקוות. רגעים שלעולם לא יחזרו על עצמם. רגעים שאם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור רק כדי לחוות אותם שוב- אליהם הייתי חוזרת. אני מתגעגעת לקול שלך, למגע שלך, לריח שלך. יותר מדי זמן שלא הרחתי את הריח שלך שאני מתחילה להריח אותו כבר בכל מקום. המגע היחיד שקורה בינינו זה מפגש אגרופים, וגם ברגע שזה קורה אני מרגישה כאילו הזמן נעצר. ואת הקול שלך אני לא שומעת יותר. לא חווה אותך יותר. תדבר.