"שני עולמות נפגשים זו אהבה שבפנים” – סיפורי ערסים – פרק ראשון

פרק ראשון – פרידה

"היי, ארזת את הכל?" אחי הגדול, רז, נכנס לחדרי. אם לא היינו ממש כמה דקות לפני יציאה לכיוון ביתנו החדש במרכז הארץ, בוודאי הייתי צורחת עליו שהדלת משמשת בכדי להתריע לפני שנכנסים לחדר.
"הכל מאורגן," רטנתי,
"מה, אני אתה?" הוספתי באותו טון מהול בלעג. הוא נהם בזעם, מודיע לי שהוא לא מרוצה מהבדיחה הקטנה שהרצתי על חשבונו. לא נרתעתי. מה הוא כבר יעשה לי? בדיוק, שום דבר.
"טוב, כמו שאתה רואה, הכל מאורגן, עד החפץ האחרון. מרוצה?" נבחתי. ידעתי שהוא לא שאל אותי אם הכל מאורגן מבחירתו, אלא מבחירת אמא. הוא בחיים לא יגש אלי מיוזמתו. הוא יגש רק כשמכריחים אותו, או שהוא צריך משהו. אנשים לא מבינים בכלל איך אנחנו אחים. אנחנו לא דומים באופי, ובטח שלא ביופי.
תמיד הוא היה "יותר מדי יפה" בשביל אחות כמוני. מהאחים האלה שאומרים לך להסתגר בחדר כשהחברים מגיעים, ולא לצאת ולו לשניונת.
"שון!" אחותי הקטנה, אור, נכנסה לחדרי בסיערה. נאנחתי בקולניות והשענתי את ראשי על הקיר, כשעיניי נעצמות אט אט בייאוש.
"מה היה לאמא ולאבא עם שמות קצרים?" נאנחתי ופקחתי את עיניי באיטיות,
"כן, אור?" שאלתי באיטיות, היא צחקקה בהתרגשות,
"החברים שלך בחוץ, באו להפרד, וגם שגיא שם בחוץ!" היא קיפצה, חיבקה אותי בחוזקה ויצאה בריצה מחדרי.
"שגיא?" רז הרים גבה, ושנינו התחלנו לצעוד אל מחוץ לחדרי,
"אני ושגיא החברים הכי טובים מכיתה ה', אין לי מושג איך אתה לא מכיר אותו." נשפתי בכעס והלכתי במהירות יותר. ירדתי במורד המדרגות, נזהרת לא ליפול ולהתגלגל.
"שון, אנחנו תכף יוצאים, תפרדי מהחברים!" אמי קראה מהמטבח,
"זה מה שאני עושה, אמא!" קראתי בחזרה ויצאתי מהבית.
"שושו שלי!" חברתי הכי טובה, סתיו, מחצה אותי לחיבוק אשר גרם לנשימתי להעצר לכמה שניות.
"סתיו, רוגע." אמרתי בקול חנוק. היא הבינה את הרמז ולחצה פחות על עצמותיי, אך עדיין חיבקה,
"מה אני אעשה בלעדיי אחותי התאומה?" היא שאלה בקול עצוב, מבטי התרכך מעט, השבתי לה חיבוק מוחץ,
"את תהיי בסדר." לחשתי, מנסה לעצור את הדמעות אשר צרבו ועיקצצו בעיניי.
לא. אני לא אתחיל לבכות עכשיו, אחרי שנים בהן החזקתי את הכל בפנים, ודחסתי, ודחסתי.
"היי, שחררי אותה." קריאתו של שגיא ניפצה את הבועה אשר נופחה סביבי.
צחקקתי והתנתקתי מהחיבוק הממושך שלי ושל סתיו, ונדחקתי אל תוך זרועותיו החסונות של שגיא. ביני לבין שגיא תמיד היה משהו מיוחד. אני לא חושבת שאני יכולה לקרוא למה שיש בנינו אהבה, אבל בהחלט יש שם מעבר לידידות. או שזו רק אני? זו בהחלט אופציה.
"היי, גמדה, את תשמרי על קשר, נכון?" הוא לחש בקול עצוב, צחקקתי בעצב,
"איתך? מי מכיר אותך בכלל?" שאלתי והתרחקתי ממנו מעט. עיניו החומות חקרו את עיניי השחורות,
"שון," הוא אמר ברצינות,
"אל תאבדי לי." הוא אמר ועיניו החומות התכהו במין עצב שכזה, שבחיים לא ראיתי אצל שגיא.
"בחיים לא." חייכתי חיוך קטן ונשקתי ללחיו. אור הסתכלה עלינו, עיניה רושפות אש. אור קטנה ממני בת שנתיים, מה שאומר שהיא בת חמש עשרה. אני חושבת שהיא מאוהבת בשגיא כבר שנתיים שלמות. אני חושבת שהמראה החיצוני שלו זה מה שכבש אותה בו. תמיד אמרתי לה שהוא לא בשבילה, וצדקתי, אבל היא חשבה שאני מנסה להרחיק אותה ממנו, רק כי אני אוהבת אותו. אותי גם זה היה נכון באופן חלקי.
אבל שגיא באמת לא היה בשבילה. אמנם הוא לא היה ערס, ולא אחד שישחק בה, אבל כן, הוא היה סטוציונר לא קטן, וגם שהיה לו "קשר רציני", הוא לא בדיוק נשאר חייב. לפעמים כאב לי עליו, ידעתי שכל הפחד מקשר בריא בעצם נובע מכל מה שהיה עם ההורים שלו, והיה הרבה.
"טוב…" התרחקתי משגיא במהירות, ופניתי להביט באחרון חביב, אליאב.
אליאב היה הבן אדם הכי אדיש שפגשתי בחיי. הוא השלים את החבורה המשונה שלנו, שכללה אותי, את סתיו, את שגיא, ו… כן, אותו.
"נתגעגע אלייך, שון." אליאב חיבק אותי וחייך חיוך זחוח. צחקתי ונשקתי ללחי הימנית שלו.
***
הנסיעה מאשקלון אל תל אביב לא הייתה ארוכה במיוחד, אך עבורי היא הייתה מתישה ונוראית. אור ישבה לצידי מאחורה, ולא הפסיקה לקשקש על דברים מטומטמים, ורז ישב לצד אמא מקדימה, ונהג.
בסוף הגענו לבית החדש, שהיה כל כך ענקי, שלא ידעתי איזה מהחדרים הוא שלי.
כשמצאתי את חדר חלומותיי, הדבר הראשון שעשיתי, לפני לסדר את כל הבגדים בארון, או לעדכן את שגיא שהגעתי הביתה, היה לצנוח על המיטה ולשקוע בתרדמת.
~~~
אז איך הפרק הראשון?
נראה סיפור ערסים טיפוסי למדי, הא?
כן, זה הקטע שלי (:
מקווה שאהבתן 3>