“שני עולמות נפגשים זו אהבה שבפנים” – סיפורי ערסים – פרק שני

פרק שני – צוציקית

"בוקר!" אור זמרה לה בחדרי והגיפה את הווילונות.
"אני ערה," מלמלתי ושיפשפתי את עיניי, מנקה את כורי השינה אשר עיטרו את עפעפיי.
"היום הראשון ללימודים!" היא צחקקה וקפצה עליי. נהמתי בזעם והזזתי אותה,
"למה את מציקה לי על הבוקר?!" אמרתי בכעס. כולם יודעים שבבוקר לא כדאי להציק לי, או לדבר אלי בכלל.
"את כל כך לא נעימה…" היא מלמלה וקמה מהמיטה. היא יצאה מהחדר ללא מילה נוספת, ואני הרגשתי אשמה מעט, בכל זאת, לא התנהגתי אליה יפה. הדחקתי את ההרגשה הזאת וקמתי גם אני מהמיטה. צחצחתי את שיניי, התלבשתי, סידרתי את שיערי ותליתי את תיקי על כתפי הימנית. ירדתי במורד המדרגות ועברתי על פני הסלון במהירות. רז ואמא ישבו שם ודיברו בשקט, בטח עוד פעם מדברים עליי, ועל כמה שאני בעייתית ומעצבנת. אבל זה בסדר, אני רגילה.
לקחתי שקית של שוקו קר מהמקרר וקרעתי אתהקצה השפיצי בעזרת שיניי הקדמיות. יצאתי מהמטבח ונעמדתי באמצע הסלון, כשעיניהם של אמי ואחי נעוצות בי בסקרנות מאופקת,
"הולכים?" שאלתי בזעם. רז נהם בכעס מעט וקם מהספה. גם אמי קמה אחריו.
"ביי מאמא," הוא חיבק את אמא ונשק לראשה. גלגלתי את עיניי והפנתי את גבי אליהם. רז ואור תמיד היו ילדים של של אמא, אני תמיד אהבתי את אבא יותר. אבל אבא לא איתנו עוד, אז אני מתמודדת. לפני שעברנו עוד היו לי חברים, עכשיו הם הרחק, איי שם באשקלון. ואני כאן.
לבד.
***
"בוקר טוב," המורה חייכה. לא החזרתי לה חיוך ונכנסתי לכיתה.
"זאת היא…" המורה מלמלה והביטה בדפים שהיו מפוזרים על שולחנה.
"שון." חסכתי לה את החיפוש.
התחלתי להתקדם לכיוון הכיסא הריק שלצד תלמידה בלונדינית חייכנית.
"את לא רוצה להציג את עצמך?" המורה שאלה, אני התיישבתי בכיסא הריק,
"הצגתי את עצמי, אני שון." אמרתי בחוסר סבלנות והוצאתי מתיקי מחברת שורות ואת הקלמר שלי משנה שעברה.
"או…אוקיי…" המורה גימגמה, ואני פתחתי את המחברת בעמודה האחרון והוצאתי עיפרון ומחק מהקלמר.
"יש לה שם של בן…" שמעתי את הנערה שישבה מאחורי לוחשת בחרדה, כאילו זה היה השם שלה עצמה. העלמתי והתחלתי להעביר את העיפרון לאורך שורות המחברת. לא ידעתי מה אני הולכת לצייר הפעם, רק קיוויתי שזה לא יצא נוראי.
***
"שון!" שמעתי את קולו של רז מאחורי.
הסתובבתי והבטתי בו בשאלה,
"רוצה לצאת היום?" הוא שאל, הרמתי גבה וגיחכתי,
"מה אתה צריך, רז?" ירקתי בארסיות. אם רז מציע משהו, ועוד בנחמדות שכזו, סימן שהוא צריך משהו.
הוא נאנח בעצבנות,
"למה את חייבת להפוך כל דבר לריב?" הוא צעק, כמה נערים נעצרו לידנו, אולי חיכו למכות.
"אל תצעק," פקדתי עליו, הוא גלגל את עיניו,
"אמא אמרה לי להוציא אותך קצת מהבית, שתכירי אנשים." הוא אמר בשקט, הקהל שהצטבר סביבנו התפזר, "אני לא רוצה לבוא למפגשים האלו שלך, איך כבר הספקת למצוא חברים?" שאלתי בפליאה. תמיד ידעתי שרז הוא טיפוס חברותי, אבל זו רק השעה השניה שלנו ביום הראשון ללימודים! זה מטורף!
"חברות," הוא תיקן אותי בקריצה, ואני עשיתי פרצוף נגעל.
"תפסיק כבר, אין לי חשק לשמוע על חיי המין המהוללים שלך," אמרתי בשעשוע, רז חייך גם,
"תבואי, אני אשמור עלייך." הוא אמר, נחרתי בבוז,
"אתה? אתה תציע לחברים שלך לקחת אותי לבית שלהם!" הצטעקתי. רז גלגל את עיניו,
"אני מבטיח שאני אשמור עלייך, אני אצמיד לך מישהו," הוא מלמל, וראיתי שהוא בוהה במשהו. סובבתי את גבי אליו והבנתי במה הוא בהה, בתחת של המורה שלי, חגית.
"אתה… אתה פשוט דוחה!" ברחתי במהירות, הוא צחק,
"יום טוב, צוציקית!"
***
מקווה שאהבתן! אשמח אם תגיבו 3>