תאהב אותי יותר פרק 1
""אוףף" אני פולטת בנשיפה שקטה בעודי מסה למצוא תנוחה שלא תשבור לי את הגב ואת התחת על הכיסא הקשיח והירוק של השבט. הכיסאות מסודרים מצורה מעגלית לא סימטרית וכולם מאזינים לאדם המספר בחריצות על נקודות שיש לשים עליהם דגש. ככה זה כל ישיבת צוות, ארוך ומעייף, אני מצליחה לעבור את הישיבות כשאני חושבת על כל דבר אחר ולא מקשיבה לאדם בכלל ואיך שהו אני זאת שמיישמת את דבריו הכי טוב מכולם. כזאת אני מצויינת- אם זה בלימודים אם זה כבן אדם אם זה כחברה… אבל משום מה יש תחום אחד בו אני פשוט הולכת לאיבוד…. אתם כבר יכולים לנחש…
אני מוצאת תנוחה מסוימת על הכיסא שדווקא מוצאת חן בעיני, אני נשכבת לי באלכסון על הכיסא, התחת שלי כמעט ומחליק ממנו.
אדם: "אהה כפיר, תתיישרי בבקשה אם את עייפה את יכולה ללכת לשטוף פנים!"
אני: "לא אני בסדר" ציינתי.. בזמן שאני מתיישרת בזריזות ומשפשפת את פניי.
אחרי חמש דקות כבר קיבלתי את הרושם שהישיבה לא תיגמר לעולם אז חיפשתי לעצמי מחשבה. עיני לא איחרו מלהתבונן בו. יושב שם מתוסכל בדיוק כמוני, הלוואי שהוא לא היה כל כך מדהים עבורי. אני נזכרת בימים שהוא היה מחבק אותי ואומר לי שהוא אוהב אותי, ואני במקום להיתמסר אליו ולאהוב אותו בחזרה פחדתי, שקלתי את הדברים יותר מידי והרסתי הכל ,גם את הבן אדם. אני בחיים לא אשכח את הפעם הראשונה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי: זה היה באותו יום שברחנו ליער והתנשקנו על שפת הנחל, נשיקה שהפכה את הכל בשבילי לשחור, אחרי שעות של התלהמות עצמית ורגשות מעורבים החלטתי שהפעם אני לא מוותרת, ניגשתי אליו, כרכתי את ידי סביב צווארו בשעה שאני עומדת על קצוות האצבעות הבטתי בו "תגיד כבר נישקתי אותך היום?" שאלתי אותו… נישקתי אותו, ירדתי מקצוות האצבעות וחיבתי אותו. הוא אמר לי "אני אוהב אותך" בקול העמוק שלו ואני חרדתי. הרגשתי כאילו הלב שלי נתלש דרך הגב שלי על ידי מפלצת עם טפרים חדים, קצת קיצוני, מה שלא אמור לקרות אני משערת… כולי הוצפתי בחום מעורר אימה והשתתקתי, כמעט אמרתי תודה אבל מהר מאוד זכרתי שזה מאוד מעליב והעדפתי לשתוק. כל שאר הפעמים שהוא אמר "אני אוהב אותך" או שלא עניתי או שאמרתי משהו חיבתי הרבה פחות…
היחסים ביני לבין עומר (זהו שמו) תמו בתחילתו של טיול חנוכד (צופים) אחרי שהוא שאל אותי "מה קורה איתנו?" אחרי שהוא רצה להציג אותי בפי חברותיו, לשם כך הוא היה צריך הגדרה חד משמעית ואישור מצדי… מה שגרר לנאום שרק אחרי חודש לקח לי להבין. זה היה הנאום הכי אכזרי שנשאתי בחיי, בערך חמש-עשר דקות בהן הסברתי לבן אדם שאני פשוט לא מרגישה אותו הדבר ושאי לא אוהבת אותו! אליו הוא הגיב בשתיקה והנהון מובך. בהתחלה התעצבתי מהתגובה שלו, "מה אני לא חשובה לך?!?! למה אתה לא נלחם עלי?!?" שאלתי את עצמי ואז הבנתי שזו בסך הכל תגובה רציונאלית של בן אדם שעכשיו ריסקו לו את הביטחון והאגו…
עברו כבר חודשיים כואבים מאז המקרה המצער בהם הספקתי לחזור בי ובחזרה להתבלבל ולהבין איזו בת** יצאתי !
עומר לא דיבר איתי או הסתכל לי בעיניים באף אחת מן הפעולות שהיו ואי התביישתי אפילו לנסות לדבר איתו.
המצב העגום ביני לבין עומר העסיק אותי בכל יום, הוא השפיע על מצב הרוח שלי לרעה. בדרך כלל הייתם רואים אותי שמחה עליזה מקפצת בין כולם ומשמחת אותם, זה מה שעומר אהב בי יותר מכל, אבל לא יכולתי לחיות עם העובדה שפגעתי בחבר הכי טוב שלי…
כששיתפתי את רומי בבאסה שלי היא ציוותה עלי לדבר איתו ואני ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, לא הייתי צריכה שהיא תגיד לי את זה.. הייתי צריכה את האומץ, את זה לא היה לי.
אדם: "אז זהו! זה הכל לבינתיים פעולה מוצלחת שתהייה לכם"
אני מצטרפת לכפיים של כולם ובטוחה שהן לא מגיעות לאדם שחפר אלא לסיומה של מלחמת ההתשה שמבקרת אותו כל כמה זמן בצופים.
אנחנו יוצאים מהשכבגייה ואי כבר רואה את עצמי עוקבת אחרי עומר למחסן כדי לבקש ממנו חיבוק שאני יסחוט כנראה כמה דקות ואז אומר "סליחה שהייתי בת***! זה לא היה מגיעה לך אני סתם מטומטמת" אבל אז רומי ושירה קראו לי לסחנה (ישיבת מזון וצחוקים של חברות.
אנחנו יושבות על הספות וצוחקות עד בכי, כבר מלא זמן שלא השתחררתי ככה, אי שמחה שיש לי חברות כל כך טובות!
עומר נכנס לשכבגייה ורומי מזמינה אותו בחישות "עומר היצטרף! הרמנו פה סחנה של הברכות!" לפני שהתחלנו את הקטע שלו עור היה חבר קבוע לסחנה.. ואז הכל התחרבש.עומר מסתכל עלי כאילו לאישור וכל מה שאני רואה בהבעת פניו זו תחושת גועל וגעגוע..
תגובות (0)