תאהב אותי בעולם בלי אהבה-פרולוג

"איך אמרת שקוראים לו?"
"אמא, בפעם המיליון, אני 'רווקה'!" אמרתי בייאוש.
-כמה מלמולים לא ברורים מהצד שלה בטלפון- "…טוב, זו לא אשמתי שאת לא מספרת לי כלום!"
נאנחתי ונשענתי על הקיר.

"את בטוחה שאת רוצה להישאר בפנימייה? אני יכולה להחזיר אותך הביתה בכל זמן." היא שאלה את שאלתה הקבועה. נשכתי את שפתי התחתונה וניסיתי להשאיר את קולי קליל בזמן שעיניי התמלאו דמעות.
"כן. טוב לי פה." אמרתי וניסיתי לא לחשוב על הבית. על קלואי, אחותי הקטנה, בת ארבע עשרה, שחולה בניוון שרירים, שעוד שנה יגמור אותה. היא כבר לא יכלה להזיז את האצבעות שלה ורק גררה את רגליה. לא לחשוב על ג'וש, אחי הגדול, בן עשרים ואחד, שיושב בכלא על תקיפה מינית. שלי.

"ניקול?" אמא שאלה. "את יודעת שהוא לא יחזור," היא לחשה. כמו תמיד, אפילו מהטלפון, היא קראה את המחשבות שלי כמו שהיא קראה את היומן שלי בכיתה ב'.
"אני יודעת. זה פשוט… יש לי כאן כבר חברות, ואת אבא…" מלמלתי.
"כן. אבא שלך." רטנה אמא. בלשון המעטה, היא שנאה אותו. וזה בלשון המעטה, כן?
"ביי, אמא, עוד שנייה מתה לי הסוללה." שיקרתי.
"ביי, חמודה שלי." היא אמרה. "ד"ש מקלואי." היא קראה וניתקה. שתי המילים האלה גרמו לי לעזוב את הטלפון וליפול בבכי על ברכיי. "ד"ש מקלואי". קלואי שלי. שתמות. דפקתי את ראשי על הקיר, ואז סיננתי קללה והשתטחתי על הרצפה. התחלתי להתנשם בכבדות, וזחלתי לשולחן, תופסת בידיים רועדות במשאף שלי. הקפתי את הפייה ולחצתי על הכפתור, שמיד החדיר אוויר טרי אל ריאותיי.

הנחתי את המשאף על השולחן ונחתתי על המיטה. "ניקי?" שאלה נטשה. "כן?" שאלתי בעייפות והתכרבלתי בתנוחת עובר על שמיכת הפוך העבה. "למה יש לך התקף תמיד אחרי שאת מדברת עם אמא שלך?" היא שאלה בישירות המאפיינת אותה. "כי זה קשה," מלמלתי. "לישון איתך?" היא שאלה. לא, לא היינו לסביות, אם זה מה שחשבתם. היא הייתה כמו החצי השני שלי, כמו אחות נורמלית שלעולם לא תהיה לי. הנהנתי ביבבה תינוקית ונטשה נשכבה לצדי, מחזיקה את ידי בחוזקה. היא הרימה אותי בעדינות ואז הניחה אותי כשהיא מכסה את שתינו. הידקתי את אחיזתי בידה החמימה ונרדמתי.