שתי נשמות נצחיות- פרק 4: "איומים"

"מה אתה עושה פה?" פניה של לוס התעוותו כמי שראתה רוח, היא הרימה את חלונו המצוחצח של אחיה הנמצא בחדרו, והגיבה לעברו בהתלחששות. כך ניהלו את שיחתם כשהם מתעמתים, אך מקפידים ללחוש.
"מה את חושבת שאני פה?" אמר בטון לגלגני, אך שורר פחד, "טוב, אין לי זמן, יאללה צאי החוצה, ניישר קו ותני ללכת" המשיך בתוקפנותו ובהתנהגותו החפוזה אשר הופגנה בפניה של לני כשבמקביל הוא מזיז את אקדחו בתנועות המעוררות חשש וחרדה שמא כדור ייפלט מאקדחו.
לוס השיבה לו חזרה בתוקפנותה כך שפניה הרכות והציוריות ועיניה העדינות כמשי בעלי הגוון הירוק, התעוותו למבט רוגז ונחרד, "מה אתה רוצה? אני שילמתי לך הכל!".
הוא התעלם מדבריה, הניד את ראשו הצידה לעבר היער, פשפש בעדינות עם ציפורן אצבעו העבה בין שיניו כדי לנקותם, והפנה מבטו חזרה בתום דבריה, "את יוצאת? חבל על הזמן."
"לא." השיבה נחרצות, אך בלבה ידעה כי היא מפוחדת. הוא התקרב אליה מכעס, הצמיד את אקדחו לראשה ושאל בעדינות מאיימת, "עכשיו?"
"טוב, טוב, שניה אני יוצאת." אמרה באדישות כשקולה נשמע רועד.

"מה לאן זה?" שאל אביה בתמיהה כשהוא ואחֵיה ישבו סביב השולחן והיו ערוכים לאכילה. לוס לקחה את כובעה הלבן והשיבה לאביה, "שניה לסוסים, שכחתי שלא סידרתי שם את האוכפים."
"טוב, זה יחכה לאחר כך. שבי תאכלי האוכל מתקרר." השיב אביה כשהוא חותך לילדיו מלפפונים ברצועות דקות וארוכות.
"לא זה לא יכול לחכות." חוצפתה נשמעה לעבר אביה. פניו של אביה נעשו חשדניות ומבוהלות. לוס ביתו שלא הגיבה בתוקפנות ובחוצפה לאביה מעולם הגיבה כך לפתע.
"אני מצטערת," השיבה בגיחוך כדי להסיר את חשדותיו, אך ניתן היה לחוש בקולה הלחוץ, "השארתי אותם שם בתוך האורוות של הסוסים. אם אשאיר אותם שם על הרצפה, הם יפצעו. שניה אני אסדר שם ואחזור." אמרה כשהלחץ הציף את קולה העדין והענוג.
"אוקיי, אבל מהר," היא פתחה את דלת הבית והתכוננה לצאת עד שאביה עצר אותה שוב, "ולוס, שזה לא יקרה יותר." השיב ברוך ובהבנה. היא הנידה ראשה בחיוב ונחפזה לצאת.

"כמה זמן? את מבזבזת לי זמן יקר." פביו התקרב אליה בטון מאיים כשפניו היו רוגזות מתמיד. הוא בניגוד לעובדים של חואן אשר היו לבושי שחורים, לבש כל אשר חשקה נפשו. כך יכל להתמזג באופן ייחודי עם הקהל השונה בכפרים השונים מבלי שיחשדו בו. הוא נעמד זקוף עם חולצתו המשובצת אשר שרווליו נקרעו ונראתה כגופייה כשהיא התנוססה ברוח.
"מצטערת, אבא שלי התחיל לחקור אותי," אמרה כשהיא מעט חששה. היא והוא שוחחו מאחורי ביתה היכן שלא הייתה זווית הראיה מפנים הבית, "אז למה.. למה באת?" המשיכה בחשדנותה.
"חואן אמר שלא שילמת לו הכל עד הריאל האחרון."
"מה?? אני שלמתי לו הכל ואת הסכום המדוייק." השיבה נחרצות כשפניה התעוותו מכעס.
"כן, אבל שילמת אחרי הזמן שצריך. אז יש ריבית. חוב של חצי מליון ריאל." הוא היה כל כך נינוח ושלו. ידע כי כוחו בידו.
"ריבית?? אחרי עשרה ימים מאז ששילמתי לו, הוא נזכר להגיד שיש לי ריבית??" אמרה בהתקף זעם. היום השמשי והנעים עם משב הרוח המלטף לא יכל להרגיע את זעמה הרועם.
הוא התקרב אל פניה אגד את ידיו בלחייה בחוזקה והמשיך בקולו המאיים, "תקשיבי, אני לא חבר שלך פעם אחרונה שאת צועקת עלי, הבנת?" בתום דבריו הוא הדף את פניה בחוזקה הצידה. הפעם רגשות הפחד ששררו בה חדלו מלהיאגר בלבה ומילאו את גופה עד שרעדה, "בקיצור, עד מחר כל הכסף מגיע לחואן." המשיך בטונו המאיים, וכאזהרה הצית את חלקת האדמה שגידלו הנמצאת לצדו המרוחק של האורווה והבית, "זאת אזהרה, פעם הבאה תהיי בטוחה שזאת המשפחה שלך." אמר והלך לדרכו.

*******
קולות נקישה נשמעו ברקע.
"מי שם?" צעק אחד הדיירים בדירה הנמצאת בכפר. אף קול לא נשמע מבעד לדלת הבית. שקט שרר מחוץ לדלת הבית. קולות הנקישה המשיכו להשמע והוא המשיך לשאול בחוזקה, "מי זה?"
קולות הנקישה החלו להחזק כך שהנקישות נשמעו כדפיקות מאיימות. הוא הביט באשתו והיא לחשה לעברו עם קולה המפוחד, "מי זה יכול להיות?"
"לא יודע." השיב גם הוא בקולו המפוחד במעט. בינתיים קולות ההידפקות המשיכו להשמע.
"טוב, תפתח," השיבה לו אשתו במעין ויתור, "אולי זה מישהו שזקוק לעזרה."
"רגע," הוא השיב לה ופתח את דלת ביתו הצנוע. קרלוס נכנס בתוקפנות כשהיה חדור מטרה, אחז באקדחו והפנה אותו לעברו של הדייר. הוא הביט בו וגופו התמלא פחד כשהוא נזכר לפתע מדוע קרלוס הגיע. הוא מביט באשתו ומניד את ראשו בחיוב כרמיזה לכך שאלו האנשים שלהם הוא חייב כסף. היא הפנתה את מבטה ממנו והרכינה את ראשה בעצב. הפחד מילא את גופו והחל לבכות בכי המושווה כבכי של תינוק.
"אתה פדרו מנסיינו?" צעק קרלוס לעברו.
"יש לי כאן ילדים ומשפחה תינוק קטן, בבקשה?" הוא התייפח מבכי והחל להפציר בו שייחוס על חייו.
"תענה לי, אתה פדרו מנסיינו? כן או לא?" המשיך לצעוק לעברו בתוקפנות ואקדחו עדין הופנה לעברו של פדרו.
"כן, בבקשה? אני מבקש. קח את הבית את הכל רק אל תפגע בי ובמשפחה שלי." הוא המשיך להתייפח וברקע נשמעו קולותיהם של ילדיו שהחלו לבכות. אשתו החלה לאגד את ילדיה סביבה בחוזקה כשהיא בוכה גם כן.
"פעם הבאה אל תקח הלוואות שאתה לא יכול להחזיר אותם. חבל שלא חשבת לפניי." קרלוס המשיך לאיים.
הוא אחז באקדחו, הפנה אותו וקול ירייה נשמע ברקע.