שתי כנפיים | פרק 2

מה שקרה בעקבות אותן המילים של המלאך היה מפחיד למדי, ובאותו הזמן היה הדבר הטהור ביותר שראו ויראו כל אותם הילדים והאם שהיו בחדר באותו הרגע. האור הלבן שסנוור את כולם היה לבן כמו – אי אפשר היה לתאר את הלבן שהיה בחדר, ומה שהיה ברור, לוסיה לא ראתה אותו כלל. החדר נותר כרגיל, מלבד הילדים והאם שעצמו את עיניים כאילו הם ראו דבר איום ונורא, או שמשהו חייב אותם לסגור את עיניהם. הדבר שסנוור את אותם הילדים היה האור שהמלאך הביא כאשר הוא הגיע לחדר. מי שלא מורגל לאור לא היה יכול להביט בו בלי לעצום את עיניו מהאור החזק.
לוסיה לא יכלה לתאר באותו הרגע את המראה המושלם של המלאך. הוא היה בהיר, גבוה ממנה בראש בערך, עם שיער לבן יותר משלה, וחלק לחלוטין, בשונה מהשיער המתולתל שלה. העור שלו היה בהיר כמעט כמו שיערו, ועיניו היו כחולות כמו השמיים הבהירים ביותר ביום של קיץ. הקול שלה היה רועד כשרצתה לדבר. "א-אתה המלאך?" היא שאלה, רועדת כמו עלה נידף ברוח. הוא הנהן, ובלי להסביר לה לאן הוא לוקח אותה, הוא הניח יד על ידה והתחיל לעלות לאוויר, רגל אחרי רגל. לוסיה לא הבינה איך הוא יכול לעלות על מדרגות לא קיימות, אבל כך זה נראה. הנוצות הזהובות של כנפיו ליחכו את פניה במגע רך, והיא לא רצתה להתרחק.
הם המשיכו ללכת, כשלוסיה הולכת מעט מאחורי המלאך בצעדים מהוססים והמלאך עצמו הולך קדימה בצעד יציב. היא לא הבינה איך היא – אפילו ללא הכנפיים, יכולה לעלות במדרגות לא קיימות. "איך אני מצליחה לעלות באוויר עם אין לי כנפיים?" שאלתי, מנסה לפתוח בשיחה. הוא לא ענה, ולמרות שציפיתי לזה נאנחתי בראשי בכעס. אבל הכעס שלי הפסיק מיד, מולי היה המקום היפיפה ביותר שראיתי בחיי. הוא היה בהיר כמו המלאך, יפיפה לחלוטין. פי נפער בתדהמה, דבר כזה לא ראיתי מעולם. "זה – זה מקום יפיפה!" אמרתי בלחש, נפעמת. המלאך הסתובב עלי. "אנא, תוכלי בבקשה לא לדבר עד שנכנס להיכל הכנפיים? מעט המלאכים שנותרו פה אינם חובבים חסרי-כנפיים." הוא אמר בקול יציב ורגיל למדי, יחסית לקול שהוא השמיע בחדר שעזבנו. הנהנתי, הולכת מאחוריו בצעדים מהססים. הוא הלך מהר יותר עכשיו, אבל לא מהר מדי. הצלחתי לעמוד בקצב שלו. הוא המשיך ללכת, וכמה פעמים האיץ בי שאני צריכה ללכת מהר יותר. הבניינים היו יפיפיהם, אבל הוא לא נתן לי מספיק זמן בשביל להסתכל עליהם. הבניין שלידו עצר היה בניין יותר יפה מהאחרים – עשוי מתכת זהובה וגגו מרוצף אבנים ירוקות וכחולות בהירות. הוא היה זוהר, ונראה כי המלאכים אוהבים להיות לידו, אולי בגלל המראה היפה. לא דיברתי, למרות שרציתי לשאול האם זה היכל הכנפיים. המלאך עמד מול דלת זהובה גדולה, בגובהה גבוהה מנו פי שתיים לפחות, ורוחבה פני ארבע ממנו. המלאך הניח את ידו על אמצע הדלת, למעשה הרים את ידו מעט מעל לכתפו ולחץ. הדלת נפחה ב"ווש" חלש, והמלאך נכנס פנימה במהירות. הוא משך אותי אחריו, לא ממש בעדינות, אך זה לא היה משנה לי. החדר שהכניס אותי עליו היא חדר ענקי, גדול מכל שטח בית הילדים בו הייתי בחיי. ליד קירותיו היו תיבות תצוגה ובהן כנפיים, וחלק מהתיבות היו ריקות. המלאך הלך בצעדים איטיים וחלקים, יציבים יותר מצעדיו של כל יצור שראיתי בחיי, לכיוון תיבת תצוגה ליד הדלת לחדר הבא. הלכתי אחריו, מהססת. לא הייתי בטוחה האם אני צריכה ללכת אחרי המלאך, אולי אני עושה דבר לא נוכן? האם הוא יעשה לי משהו רע? האם הכנפיים יכאיבו לי? השאלות היו רבות, ולא יכולתי לשאול את כולן- הייתי בטוחה. החלטתי לשאול את השאלה החשובה ביותר בינתיים.
"האם הכנפיים יכאיבו לי?" שאלתי בקול יציב ככל שיכולתי. המלאך הסתובב לכיווני, מחייך. החיוך הראשון שראיתי מאז הבוקר. "לא, ממש לא, הם יעשו את הכל קל יותר. הן יהיו הדבר כי נעים והכי טוב שתרגישי בחייך." הוא אמר, מגיע לתיבה שליד הדלת הבאה. היו בה כנפיים שחורות, דומות לכנפיו רק קטנות יותר, וצבען כמובן היה שונה.