שתיקה רועמת

רגע של שתיקה מילא את החדר האפרורי שבו עמדו השניים, רגע עמוס במחשבות ללא מילים ותמונות צבועות שחור לבן, ממוסגרות במסגרת זהובה הנחה על מדפי הארונות החומים שהיו מכוסים שכבות של אבק. ופסים הסתלסלו מהם, חושפים את בשרם של הארונות. היה זה רגע של שתיקה שכמותה מעולם לא הייתה, כמו שרק שניהם יכלו להעריך. שתיקה שבה כל שנייה נמרחה לה בסמפוניה נהדרת על שעות שלמות, מהדהדת מקיר לקיר. זו שתיקה טהורה, ממנה עולים הצלילים של כל הרגעים שהובילו עד אליה, כל בחירה, כל היסוס. זה גורם לך להודות על כל טעות, כי בלעדיה לא היית עד לרגע שכזה.
נשימה עמוקה נשמעה מראותיהם של השנים, צליל כל כך מסונכרן ומתוזמן שהתמזג באופן יפיפה עם הדממה שאפפה אותם. הם ידעו כי מישהו מהם יצטרך לדבר, אפילו רק מילה אחת, אבל איך אפשר להפר יופי שכזה.
אחד מהם, נער בעל שיער שטני ועיניים שצבען החום נטה לגלים של אדום באור השמש המאירה מן החלון העכור שבצד, הושיט את ידו קדימה בתנועה רכה כמו קטיפה, מחייך חצי חיוך בעיניים נוצצות מאושר. גופו היה עטוף בחליפה שחורה ולבנה, מראה מעט שטני לאדם ערמומי כמותו, מראה שהלם אותו באופן מושלם. שפתיו הדקות התכווצו בציפייה, מחכות לבואן של זוג ידיים נוספות שיוכלו להצטרף אל הריקוד.
העלם השני הושיט את ידיו הגסות שצבען כצבע הקפה שהיה נוהג לשתות בבקרים שבאו אחרי לילות ללא שינה, הלילות האהובים עליו כמובן. חליפתו שלו לא הייתה מהודרת כמו של הנער השני, אך היא הייתה טובה מספיק בשבילו, הייתה זו החליפה שקיבל מאביו לפני פחות משנה. אילו היה יודע מה חליפתו עוברת ברגעים אלו. החישוק שעיטר את אפו ריקד מעט יחד עם תנועות נחיריו שהתגברו עם נשימתו בעוד ליבו פועם בחזהו, מכה בצלעותיו ומבקש לברוח מבים הסורגים. ואילו סורגים… אותם סורגים שנוצרו עוד מילדותו, קובעים לליבו כמה יוכל לפעום, ומתי. אותם סורגים שהחברה רקמה על כס הנדנדה שיושב על ענני גן עדן.
אך להם זה כבר לא היה אכפת, לא הסורגים, לא האנשים, וגם לא קולות אשמה שלחששו בכל מקום. עכשיו היתה דממה, ריקה מכל מילת שנאה ופחד, ריקה מכל מה שהשניים חששו מפניו. שם, בבית הנטוש שאליו היו בורחים כשליבם גבר על כל השאר, שם השניים ריקדו להם יחד עם גרגרי האבק המקפצים מול קרני השמש.