שתיים זה תמיד ביחד – פרק 33:

~ נקודת מבט דני ~
שבוע עבר , אני גרה אצל רז. לא יכולה לחזור עדיין לבית , לפחות לא עכשיו.
רז העיר אותי בנשיקה .
" בוקר טוב אהובתי " אמר והזיז לי את השיער מהפנים.
חייכתי אליו.
– " בוקר טוב חיים שלי " התמתחתי.
הוא קם מהמיטה לצחצח שיניים ואני נשארתי במיטה והדלקתי את האייפון.
שיחות ממתן, שיחות מאמא, ושיחות מליהי. כרגיל.
אין לי כוח לזה.
הנחתי את האייפון והלכתי לצחצח שיניים וראיתי שרז סיים.
" היום יום שבת… באלך שנעשה משהו? " הוא חיבק אותי מאחורה.
לא רציתי לעשות כלום.
עצרתי את הצחצוח והוא נרתע.
" זה בסדר… את לא חייבת " הוא הלך אחורה ויצא.
סיימתי והלכתי להתלבש. לבשתי שמלה שחורה ארוכה וכפכפים , אספתי את השיער לקוקו וירדתי למטה. ראיתי שהוא בסלון.
– " לך תתלבש, יוצאים " אמרתי. הוא הסתובב וראה אותי.
" מה… אמרת שלא באלך אבל.. " הוא ענה.
– " מתי אמרתי את זה? " עניתי בחיוך.
הוא החזיר חיוך והלך להתלבש.
החלטתי שאני צריכה קצת לנתק את המחשבות ממה שקרה, ולכייף.
– " נו כמה זמן!? " צעקתי לו מלמטה.
" הנה הנה אני בא! " הוא החזיר.
הסתכלתי בשעון, עברו רק 10 דקות. גיחחתי, מסכנים הבנים בטח… איך הם מחכים לבנות במשך שעות?
רז ירד, חיים שלי חתיך!
– " כמה יופי כמה !! " צעקתי לעברו.
הוא ירד אליי במהירות ונישק אותי.
יצאנו מהבית והתחלנו להתקדם בשביל, החזקנו ידיים.
– " לאן הולכים? " שאלתי בסקרנות.
" מקום מיוחד… את תראי " הוא ענה.
או קיי.
אחרי חמש דקות בערך הגענו ליער כזה, עם מלא עצים.
" זה פה.. בואי… " הוא אמר ונכנס ליער.
נעצרתי במקום.
– " מה זה רז? מה עושים קאמפינג? " שאלתי.
הוא צחק.
" בואי אנחנו ממש קרובים " הוא אמר ונכנסתי.
עברנו הרבה עצים, היינו צריכים להתכופף בין סבכים עד שהגענו ךמין גבעה ירוקה והיו עליה עלים שנשרו מהעצים, הרגשתי בחלום. היא הייתה כל כך ירוקה, הייתה נראית טהורה כזאת.
רז הלך והתיישב על הגבעה, הוא הביט קדימה, על הנוף.
הלכתי אחריו וישבתי לידו בזהירות.
ה
הסתכלתי גם על הנוף. וואו. ראיתי שהוא הרכין את ראשו.
" מה קרה ? " ליטפתי את גבו.
הוא לא ענה.
" רז… דבר אליי " אמרתי.
– " אבא שלי… " הוא התחיל להגיד.
ישר שמעתי אבא עברו בי מחשבות על המשפחה שלי.
– " תמיד כשהייתי עצבני הייתי בורח לפה….רציתי להיעלם, המשפחה שלי הייתה בעייתית רצח שכבר לא יכולתי לסבול אותם. אבא שלי היה היחידי שהיה שפוי. " הוא אמר.
משפחה בעייתית…מה אני יגיד?
– " עד שיום אחד , אבא שלי עקב אחריי ומצא את המקום הזה , המקום שלי.
הוא התחיל להרגיע אותי ואמר שזה בסדר שאני מגיע לפה…אבל לכל בעיה יש פיתרון ואני לא צריך לברוח מכל מצב שאני נקלע אליו. " הוא הסתכל עליי.
הייתה שתיקה.
" אתה מנסה לומר לי משהו ? " שאלתי.
– " אני פשוט אומר שאבא שלי צדק "
" צדק ב 99% מהמקרים " עניתי במהירות.
– " תקשיבי… אני יודע שקשה לך אחרי כל מה שעברת, אבל את צריכה להתמודד! " הוא הרים קצת את הקול.
" אתה בכלל לא יודע עד כמה קשה לי עם המצב הזה, אז מי אתה שתשפוט אותי?! " צעקתי עליו וקמתי מהגבעה, הוא קם גם ותפס בידי.
" מה עכשיו ? בא לך להטיף לי עוד מוסר ? " הסתובבתי אליו.
" אתה בכלל מבין את ההרגשה הזאת שאתה מגלה ששיקרו לך כל החיים? שאומרים לך שאין אבא ואתה צריך להסתדר רק עם אמא? "
הדמעות החלו לרדת.
" אתה בכלל יודע מה זה לראות סתם ברחוב ילדה שמחזיקה יד לאבא שלה? ולדעת שלי לעולם לא יהיה את זה, לא משנה בת כמה אני אהיה?!
ואני לא מתביישת להגיד את זה אבל כן , הייתי צריכה את אבא שלי וברגע שהוא בא, אני צריכה לקבל את הבום הזה שאמא שלי שיקרה לי בשביל הסיבות האישיות שלה? בבזמן שבכיתי כל הלילות האלו?
אז עכשיו תגיד לי… היית במצב שלי ? " הסתכלתי לו בעיניים.
הוא שתק לכמה שניות.
– " כן. הייתי במצב שלך אבל.. " הוא התחיל להגיד וקטעתי אותו.
" אם היית במצב שלי אני רוצה לדעת אם שיקרו לך ככה, קדימה ספר לי !!!! " צעקתי.
– " דני אני… "
גיחחתי.
" בדיוק כמו שחשבתי, עוד אחד נוסף לרשימת השקרנים… " אמרתי והתקדמתי ליציאה.
אבל אז חזרתי אליו.
" אתה יודע מה? עכשיו אני יודעת שבריחה אליך באמת לא היה הצעד הנכון " הסתכלתי עליו הפעם האחרונה והסתובבתי ללכת.