שתיים זה תמיד ביחד – פרק 30:

" אבא?! " פלטתי.
זיהיתי אותו ישר!
הסתכלתי על הגוף שלו, הוא נהיה רחב.
גם שחום יותר.
אבל אני בטוחה שזה אבא.
הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש.
– " אני לא מאמין, דניאל שלי " הוא התקרב לאט וחיבק אותי.
המגע איתו עשה לי צמרמורת.
– " כמה זמן חיכיתי לרגע הזה " הוא אמר ולא שיחרר ממני.
אבל נרתעתי ממנו והלכתי טיפה אחורה.
המון מחשבות רצו לי בראש.
אני חולמת? מה הוא עושה פה? איך הוא ידע איפה אנחנו גרים? איפה הוא היה פאקינג 4 שנים? איך אנחנו מתחבקים עכשיו ולמה לעזעזאל אני לא מאושרת?
– " אני יודע שאת מבולבלת… אני יסביר הכול " הוא קטע את מחשבותיי.
– " אפשר להיכנס? " הוא שאל והסתכל אל תוך הבית.
לא עניתי.
פשוט לא יכולתי לנתק את המבט ממנו.
הוא נכנס בכל זאת.
הוא התחיל להסתובב בסלון. אני ישבתי על הספה עם ראש כפוף. לא מבינה.
הרמתי את הראש אחרי מספר דקות וראיתי שהוא נעצר ליד הארון. אחרי שהוא נפטר אני ומתן הכנו פינה מיוחדת בשביל אבא, שתמיד נזכור אותו. שמנו תמונות, חפצים שלו ומכתבים שרשמנו תמיד לאבא.
הוא הרים תמונה.
– " איך גדלת… זה פשוט לא יאומן " הוא אמר וקרא לי אליו.
הוא החזיק תמונה שלי ושל מתן ואבא בים. כשהיינו בני 7 הוא הרים אותנו על הכתפיים שלו וחייכנו.
היינו הכי מאושרים שיש.
הוא העביר לי את התמונה אבל הפניתי את גבי אליו. הדמעות עלו.
מה קורה פה?!
מה זה היה שקר?!
הוא ליטף את גבי… – " בואי " הוא הוביל אותי לשבת בשולחן.
ניגבתי את הדמעות וחיכיתי לראות מה יש לו להגיד.
" אתה מוכן להסביר לי מה קורה פה? איך זה יכול להיות שאתה פה? " שאלתי. הסתכלתי לו ישר בעיניים.
– " אני אסביר לך הכול…תירגעי בבקשה " הוא אמר בנימה מנחמת והחזיק לי את היד.
הוא בלע רוק ונאנח.
אבל אז שמעתי את אמא מבחוץ…
– " אני אמרתי לך שצריך לשים קצת קמח… זה לא יצא לך אבל את לא מקשיבה? "
כנראה דיברה בפלאפון.
הסתכלתי לכיוון הדלת וראיתי אותה נפתחת….
היא הניחה את השקיות והמפתחות והמשיכה לדבר בטלפון.
עד שהיא הסתכלה עלינו, היא נעצה בנו מבט והפילה את הפלאפון על הרצפה.
לא הוציאה מילה.
למה היא נראית לי לא מופתעת?
– " מה אתה עושה פה?!?! " היא קראה.
אבא קם.
" באתי לראות את הילדים שלי " הוא אמר.
– " ככה?! בלי להודיע כלום? אתה קם יום אחד בבוקר ופשוט מחליט לצוץ להם לחיים אחרי ארבע שנים?!?! " היא צעקה עליו.
" אני חושב שהתבלבלת…אני לא זה עם הבעיה פה, את זו שברחת למשך ארבע שנים " הוא אמר.
הייתי בהלם. לא הבנתי. אימא ידעה שהוא חי?
" אתם מוכנים להסביר לי מה קורה פה?! " צרחתי.
– " דני את יכולה לתת לנו כמה דקות? " אמא שאלה והסתכלה עליי וחיכתה שאני ילך.
" כמה דקות?! " הסתכלתי עליה.
" אבא שלי פה, אחרי ארבע שנים של סבל וגעגוע אליו ואת אומרת לי כמה דקות?! " צעקתי.
אמא הסתכלה עליי בעיניים כואבות.
" או שתסבירו לי מה קורה פה או ש…. " עצרתי את עצמי. הדמעות ירדו. הסתכלתי על אמא וחיכיתי לתשובה.
היא נאנחה.
– " אתה לפחות יכול להשאיר אותנו לבד " אמא אמרה והוא נתן לי תפיחה על הכתף והתקדם אל הדלת.
אמא התחילה להגיד….