שרי שרי שרי

היום נאכל עגבניות שרי, שרי שלי. נשתה מיץ תפוחים ואת תצחקי כמו תמיד על הצבע:
'כמו שתן! ' המצח שלך והאף יתקמטו וידך תתנופף באוויר בדרמטיות
אני אצחק, כאילו זו בדיחה חדשה, ואיישר אותך בשתי אצבעות.
אח"כ נאכל לחם בלי כלום כי המקרר ריק (נחשי למה) ואת תדברי בלהט סופר-נובי על היצירה האחרונה שלך, על כמה זמן לקח לך לערבב את הטיט והמלט, על השבלונות, על צבעי המים (כמו מצבי הרוח שלך)
'אני יכול לראות? ' אני אשאל ואת שרי תזקפי את סנטרך ותגידי לא ארוך וגמיש כמו בלרינה: 'רק כשאגמור!'
'נו באמת!' אני אגנח ואפצח שרי קטנה ואדומה בין שניי 'מה זה משנה? אני בטוח שאוהב את זה! ואני לא אומר כלום- אני רק אסתכל!'
'לא' המצח שלך יתקמט שוב פעם 'לא. כשאני אגמור!'
אני אנסה להמשיך להתווכח כמו תמיד, אני אדגדג אותך במעלה הצלעות, אני אתפוס את ידייך ואנשום קרוב קרוב: 'נו שרי. שרי. שרי. בבקשה?'
'לא' את תתרוממי בקפיצה ותתרחקי מהשג ידיי, שפתייך האדומות משורבבות וידייך על מותנייך 'באלי מוזיקה' את תגידי מהורהרת כאילו חשבת על כך שעות ולא פשוט רצית להפסיק את הוויכוח.
אבל אני אכנע. אני אוהב לראות אותך רוקדת שרי: את לא רוקדת בגדול, רק בקטן.
את לא מעיפה את שיערך, זורקת את ידייך ומסתחררת בכל החדר.
את רק זזה עם המוזיקה, במעגלים קטנים. גופך כמו עלה והמוזיקה כמו רוח. של קיץ.
'איזה שיר, שרי?' אני אתרומם גם ואתקרב אלייך
'חכה ותראה' את תרימי את הפלאפון שלך, תדליקי משהו ותניחי על השולחן, אח"כ תתני לי לעטוף אותך בחום ולהתחיל לזוז עם הקצב, לזהות את השיר.
את יודעת, חשבתי על זה, אולי את לא רוקדת בגדול בגלל שאם מתרחקים קצת מהפלאפון כבר לא שומעים כלום. אולי.
אולי את פשוט כך
'שרי' אני אצחק כשאת תחייכי אליי חיוך פתייני ואדום, עגבניית שרי חצי אכולה בידך הפרוסה ושפתייך נעות עם השיר.
Am I too dirty?
Am I too flirty?
Do I like what you like?
נרקוד. נרקוד. נרקוד. סביב הפלאפון, גונבים אוכל ושותים תוך כדי, מדי פעם מזייפים שורות באופן איום
How can I help it
How can I help it
How can I help what you think?
אני אתפוס את מותנייך בשתי ידיי ואסובב אותך סביבי (וסביב הפלאפון) מגושם מעט, ענייך בעייני ושיערך נופל אחורנית
I tried to be like Grace Kelly
But all her looks were too sad
So I try a little Freddie
I've gone identity mad!
נרקוד נרקוד נרקוד וכשהשיר יגמר אני אדביק נשיקה על שפתייך ואתחנן בפעם האחרונה להיום: 'נו שרי, שרי בבקשה!'
אבל את תסרבי ותגישי לי כוס בצבע שתן כי למרות שבקושי רקדנו אני אתנשף ואתנשם.
'אני… אני פשוט' -את תאמרי את מה שאת אומרת תמיד- 'יש לי את האמונה המטומטמת הזאת שאם… שאם אני אראה למישהו משהו לפני שאני גומרת אותו אני… אני לא אצליח לגמור אף פעם… מבין?'
אני אהנן ואעזוב את זה להיום, אולי מחר. מחרתיים.
או בכל יום אחר. אני תמיד אבקש.
אבל באותו הלילה, או בלילה אחר, כשאת תשני במיטה מקופלת כמו עובר עם קמט דק בין גבותייך, אני אתגנב לסטודיו ולאור הפלאפון אני אביט בפסל או ציור בצבע מצב הרוח שלך, בצורה של מחשבותייך.
אני אוהב את היצירות שלך שרי,
אני אוהב אותך שרי.
אבל אולי את תשנאי, שרי.
שרי, אל תשנאי אותי.
את מבינה, זה פשוט שהיצירות שלך לא נגמרות הרבה פעמים, ואת לא מראה לי אותם ואני כלכך רוצה לראות אותן, אותך.
אני אוהב אותן, אותך
ואת יודעת, חשבתי על זה שרי, אולי כל זה באשמתי שרי, אולי בגללי את לא מצליחה לגמור שרי,
שרי שרי שרי?
אל תשנאי אותי שרי