שריטה במוח / פרק 8.

אחרי חצי שעה של בכי בפינה .
ואו , התחלתי לקפוץ בכול רחבי החדר . והו ! צעקתי לחדר והתחלתי להשתגע , הדלקתי מוזיקה
והתחלתי לרקוד . אבל לאחר מספר דקות נעמדתי והבטתי בנקודה לא ברורה באוויר .
לעזעזאל עם ה*מניה דפרסיה. טוב , כולם צדקו באמת יש לי שריטה במוח .
פתחתי את הדלת בבעיטה והלכתי אל החדר של ההורים שלי שהפכתי אותו למחסן , התחלתי לחפש
שם בערימות של כול הדברים את הדבר שעושה לי שמח . נו איפה הוא , מאז ההתקף המצב הרוח
האחרון שלי לא נגעתי בו ואני מקווה שהוא לא שבור .
ההורים שלי קנו לי את זה בהתקף מצב הרוח הראשון שלי ,ומאז מתמיד הם המשיכו לקנות לי את זה כול שנה , כול שנה שעברה היו קונים לי את זה בחדש , בגלל המשקל שלי ואין מצב שאני מאבדת את
זה עכשיו . נו , נצטרך קצת לבזבז כסף .
"*דובריה אוטרה , גביקה .מה קורה?" הגבה שלי עלתה וירדה במהירות רבה .
"אמא!" צרחתי עליה בחוזקה והתחלתי לרוץ סביב הזנב שלי "איפה הפינג פונג שלי?" שאלתי לאחר מכן
בחיוך . אימא שלי בהתחלה לא הבינה למה אני מתכוונת אבל לאחר מכן שמעתי אותה צועקת אל
אבא שלי ושואלת אותו .
"מה קרה הפעם?"
נעצרתי בגרם המדרגות ומצמצתי במהירות " אממ לא יודעת , אבל זה מעצבן אותי . תגידי מתי
אתם חוזרים ? אני לא מדברת עם דניאל , אממ הי אמא." אמרתי במהירות , אוי לא , אני מתחילה
להיתשגע וזה לא טוב , לא טוב בכלל .
אימא שלי צחקה" הי גבי ,הפינג פונג שלך נמצא לצד המקרר, תחפשי.."
"אוקי תודה אימא !"אמרתי לה בצעקה וניתקתי את השיחה , רצתי למטה כמו משוגעת וראיתי את
דניאל מכין לעצמו חביתה , נעמדתי מול השולחן ופערתי את עיניי . דניאל הסתובב ובא לומר משהו אבל
הייתי חייבת לצעוק "המקרר!" ולצידו ראיתי את המקל הקופץ שלי , הוא כמו טרמפולינה אבל זה מקל .
צחקתי בקול וחטפתי אותו בידיים , עליתי עליו והתחלתי לקפוץ עליו בכול רחבי החדר . והו ! צעקתי ושמעתי את דניאל נאנח .
"לא שוב פעם." הוא אומר , הי ! זה לא הוגן .
כול זה בגללו , אני שונאת את שינוי במצבי הרוח האלו , אפשר להשתגע בגלל זה ואני לגמרה עומדת
להרוג מישהו זה בטוח , אבל השאלה היא מי ואני צריכה את דניאל בבית , גם אם אני כועסת עליו ונראלי שאני עומדת להרוג אותו מקום מישהו אחר .
"הי למה אתה אומר את זה ? זאת אשמתי?" חייכתי אליו .
דניאל שם את החביתה שלו על הצלחת וסובב את השולחן כדי להגיע אלי אבל הוא עמד במרחק גדול
ממני , המשכתי לקפוץ במקומי ולא להוריד ממני את העיניים . לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים אחרי
מה שאני עשיתי והוא זרם עם זה , במקום להעיף אותי מהחדר שלי ולגרום לי רק להתבייש בעצמי שבאתי אליו שיכורה , או שלא .
אבל עכשיו שנינו נושאים באחריות הזאת כי דניאל לא יכל לסרב לי , אני לא מאמינה שאני אומרת את
זה ואני מאמינה בזה אבל , הוא אוהב אותי נכון ?
עצרתי את המקל " תתרחקי ממני , עדיף לך." אמר דניאל ולקח את הצלחת שלו , הלב שלי דפק במהירות מרבית ולא יכל לעצור לשנייה בשביל לנשום .עליתי בחזרה אל המקל הקופצני שלי וקפצתי
אל דניאל , אבל לא קרוב מידי .
"אתה רוצה להתרחק ממני?" שאלתי בהיסוס רב , המצב רוח נפל וככה הוא הישאר . ההתקף נפסק.
התקרבתי עוד קצת .
"לעולם ,אבל אני צריך." הוא אמר בשקט וזרק את החביתה שלו לפח , איזה דפוק ! רק הרגע הוא
הכין אותה ועכשיו אין לו תאבון ?
"אז אני לא מבינה , מה יש לך?כעסתי , זה נכון אבל זה הטעות של שתינו." הבנתי את זה לבסוף ,
את האמת שאני הראשונה שהתחילה את כול זה .
"כמו שאמרתי לגאי , אני מעדיף למות במקום לגעת בך." ואו מה שתגיד .
"למה דווקא בי ? הרי במשך שנים היית עם בנות מול העיניים שלי , תמיד הייתי פותחת להם את הדלת
והייתי שומעת מה קורה בבית חוץ מהטלוויזיה , אז מה זה קשור אלי?!"
דניאל תפס בצווארון חולצתי ומשך אותי קרוב לפנים שלו , כמעט ונפלתי מהמקל הקופצני שלי אבל
שמרתי על איזון הכוח . על פניו היה מבט כועס ואני חושבת שאני לא רוצה בדיוק לדעת מה הוא מתכוון
לעשות בזמן הזה .
"אל תהיה מטומטמת ותשווי אותך לבנות האלו!"
"למה?"שאלתי בסקרנות.
"כי את לא הם!" הוא ענה בכעס.
"איך אתה יודע?" רציתי לשלב את ידיי בכעס אבל לא הצלחתי לעשות את זה בתנוחה שאני נמצאת
בה כרגע , אוף איזה מעצבן .
"כי לא הייתי מתאהב בבת שדומה להן!" הפעם הוא צעק בחוזקה .
חייכתי "אז תגידי את זה."
דניאל תפס את צווארון חולצתי בשתיי ידיו וקרב את פרצופי יותר אליו , הוא היה אגרסיבי ועיניו עלו
באש . נשימתו הורגשה על פניי , נשימותיו היו חזקות .
"אני אוהב אותך גבי , ואני מצטער על מה שעשיתי לך אתמול. חבל שאי אפשר להחזיר את הזמן
אחורה." הוא מלמל .
" אני סולחת." אמרתי בחיוך רחב ודניאל שחרר את החולצה שלי , גלגלתי את עיניי וחזרתי לקפוץ
בכול רחביי הבית .