שקופה

7:55
מסיימת להתארגן, נפרדת מאמא ויוצאת מהבית לתחנת האוטובוס הקרובה, ממנה אעלה להסעה לבית הספר.
מגיעה לתחנה. בתחנה יושבים כבר חמישה תלמידים מבית הספר שלי ועוד שלושה מבתי ספר אחרים, מדברים וצוחקים. פתאום אחד מהם מרים יד לשלום, וליבי מחסיר פעימה. יכול להיות..??
ואז, הגיחה מאחוריי נועה והתקבלה בקריאות רמות מצד כולם. כמובן, מה חשבתי לעצמי. היא מתיישבת על הספסל לידם ומשתלבת בשיחה בטבעיות, בעוד אני, כרגיל, תופסת את עמדתי מאחורי התחנה, בשמש. רק מתכת מחוררת מפרידה ביני לבין החבורה העליזה שיושבת שם – כל כך קרובה, ועם זאת כל כך, כל כך רחוקה.
שקופה.

8:00
עולה על ההסעה לבית הספר. כל התלמידים יושבים בזוגות, מראים זה לזה דברים בפלאפון ומדברים.
אני, כרגיל, תופסת את מקומי מאחורי הנהג, לבד. הבנות מאחוריי, צוחקות ונהנות, כלכך קרובות ועם זאת כל כך, כל כך רחוקות.
שקופה.

8:15
מגיעים לבית הספר, כולם יורדים מההסעה ברעש. אני, כרגיל, מחכה שכולם ירדו ורק אז יורדת בעצמי. התלמידים בגבם אליי, צוחקים ומדברים, מתקדמים לבית הספר. כל כך קרובים ועם זאת כל כך, כל כך רחוקים.
שקופה.

10:30
הפסקה. כולם יוצאים לחצר, משחקים במסדרון, או נשכבים בקבוצות על הדשא לשיחות פרטיות. אני, כרגיל, נשארת במקומי ואוכלת בשקט את הסנדוויץ. בוהה באחרים, שומעת בעל כרחי חלקי שיחות. נעלמת.
-היי,- אני שומעת קול מאחוריי. -עסוקה?-
אינסטנקטיבית אני מסובבת את הראש, ורואה אותו מולי, מביט ישירות בעיניי.
-א..אני?- אני מגמגמת.
הוא חייך.
-חסר לנו אחד למשחק החדש שהביא אתמול גיא, את רוצה לשחק?-
-לא.. כן!-
שיט.
-כלומר, לא.. לא תודה.-
-סבבה- הוא משך בכתפיו וחזר לחבורה.
סתומה!! צרחתי על עצמי. סתומה סתומה סתומה!!
את פשוט לא יכולה להפסיק להיות-
שקופה.

12:00
שוב הפסקה. כל השיעור לא התרכזתי – ראיתי בראשי שוב ושוב אותו ניגש אליי ושואל אם אני רוצה לשחק.
אל תחיי בסרט, אני נוזפת בעצמי, סך הכל חיפש מישהו למשחק. לא שהוא רצה שדווקא את תשחקי איתו.
ועדיין, הפרפרים בבטן לא נרגעים.
-נו,- אומר פתאום מישהו ואני קופצת, -התחרטת?-
הוא עומד שם, יפה כמו מלאך, ומביט בי.
אני כמעט בולעת את הלשון. -לא, אבל תודה.- אני אומרת בפה יבש. החיוך שאני מנסה להעלות על שפתיי יוצא עקום.
הוא הגיע שוב. הוא הגיע שוב!
אבל אני לא מעיזה. לא יכולה. גם כשהם מנסים לפתוח דלת, לתת אופציה, לא יכולה לראות את עצמי חלק מהם. כנראה שנגזר עליי תמיד להיות,
שקופה.

15:30
נגמר היום, חוזרים הביתה. אני יוצאת יחד עם כולם מהשער ומתיישבת, כרגיל, במקומי מאחורי הנהג בהסעה שכבר עומדת מחכה לנו. אני בוהה מבעד לחלון ולא מצליחה לחשוב, מבולבלת. דמיינתי את זה, הגעתי למסקנה הסופית. זהו, אני משוגעת רשמית.
-היי, יושבים פה?-
בחוסר אמון אני מסובבת את הראש, ורואה אותו, שוב, עומד שם. בלי מילים אני מנידה בראשי, והוא מתיישב. ההסעה יוצאת לדרך.
-אז מה, אני מבין שאת הסיילנט טייפ?- הוא מחייך. -אבל עדיין, אני לא מבין איך מישהו יכל לסרב למשחק החדש.-
-אני יודעת לשחק,- אני מצליחה לומר, -אני משחקת הרבה עם האחים שלי בבית.-
-באמת?- הוא מביט בי, ואני טובעת בעיניים הירוקות המבריקות. -אז תראי לי.-
ההסעה עוצרת בתחנה שלו. הוא מסדר את התיק על הגב ואז נפנה אליי.
-מחר, בהפסקת האוכל, אנחנו משחקים. תבואי ותראי לנו מה את יודעת. סגור?-
המוח שלי מומס לדייסה. -תזהר, אני מנוסה.- אני עונה בלי לחשוב.
הוא מחייך וקורץ. -מעולה-, ואז יורד מהאוטובוס.
אני בוהה מולי בלי לראות כלום, עם חיוך מטומטם מרוח על הפרצוף. לא מצליחה להאמין.
מחר אשב איתם, לשחק? אני, איתם? קרובה?
יכול להיות.. יכול להיות שיש לי הזדמנות?
אני יורדת מההסעה וצועדת לכיוון הבית, קלה כמו נוצה.
כי אני כבר לא,
כבר לא שקופה.