שעת העוצר לאהבה | 9

אני מסתכלת לשני צדדי, אבל הוא לא פה. לא מי שהציל אותי, ולא הגופה שלי, שזה כבר נקבה אבל אני צריכה לעזוב שטויות. אני בשוק, אבל אין לי בדיוק איך להגיב.

אני מסדרת את השיער החום נוטה לשחור שלי. מחר אני לא עוזבת לבד, זה בטוח. אני ממשיכה ללכת לאורך הרחוב, על המדרכה הפעם. ושוב, אני שומעת את הצעדים האלה.
אני עוצרת. הצעדים עוצרים באותה המידה. אני מתעצבנת באופן קליל שכמוהו לא ראיתי אף פעם.

"די! מי אתה?! למה אתה עוקב אחרי?!" אני צועקת. יותר נכון, מוצאת את עצמי צועקת. לא התכוונתי אפילו לא ללחוש את זה, אבל זה פשוט יצא מעצמו. אני משפילה מבט. שום תשובה.
אני מחליטה להמשיך ללכת. אני עושה את הדרך בצעדים הכי מהירים וגדולים שיכולתי אי פעם לדמיין, אבל הצעדים שלו עדיין מתלווים אליי. וכנראה שגם לא יעזבו.

אני מסתכלת על הזקנה שבקומה החמישית, בבניין שבו אני גרה. אני מקווה שלא יעקוב אחרי עד שם.
אני נכנסת, ומחליטה לעלות במעלית. זה לא סרט אימה, אבל זה התסריט הכי גרוע שיכול להיות. אני לוחצת קומה רביעית. הדלת נסגרת, למזלי. אף אחד לא יכול להיכנס.

אני מקשיבה לאוורור מחרחר את דרכו, אבל לא יכולה להתעלם מהמחשבה המטרידה על הצועד שעקב אחרי את הרחוב. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה, וכשנפתחת הדלת/ פתח של המעלית, אני עדיין בפנים. אני מנערת את הראש וחומקת החוצה שנייה לפני שהמעלית נסגרת.
אני שומעת את הזקנה המשוגעת מהקומה למעלה צורחת, על כמה שהנערה מהקומה הרביעית משוגעת. אני צוחקת באופן קליל. הוא לא פה, לא שמעתי אותו. אין מצב.

אני מחפשת אחר המפתחות וכשאני מוצאת אותם אני פונה לפתוח את הדלת.
אני מרימה את המבט, אני בשוק, שיט.

'לילה טוב, נערה משוגעת'. פתק. דבוק בסלוטייפ לדלת של הדירה שלי. פאק. פאק. פאק