שעת העוצר לאהבה | 8

שקט. אני מסתכלת על האנשים שעוברים על פניי, ומתעלמים לגמרי מהקיום שלי. אני מסתכלת על הרחוב הלח והרטוב, שכוסה בגשמים במשך הלילה. אני מחייכת חיוך מטופש בשביל איזה קבצן שמצא מצלמה. אני מחליטה ועומדת בהחלטה שלי. אני נכנסת.

"ולה (קיצור, תגידי אם לא בא לך עליו), מה את עושה בחוץ?" אני שומעת את דוד שלי שואל מהכיוון של המטבח. אני מריחה את הריח הנהדר והעסיסי של הבשר מתפוגג באוויר הלח- קריר ומחבקת את עצמי בתחושת שייכות. אני מחייכת ומתקדמת לכיוון המטבח, משם הגיע הריח שעורר את בלוטות הרוק שלי.
"סתם, מריחה את הגשם." תירוץ קטן לשעמום ענק שהסתכם על המדרכה לצד הכביש, ברחוב הדי ריקני שבו אנחנו גרים. הוא מחייך והופך את האומצה שהוא צולה אותו הרגע. הוא יודע שבא לי על זה.
"שנינו יודעים שזה לא-" הוא נקטע. דפיקות בדלת. אני מסתובבת בבהלה ויללה בורחת לי מבין השפתיים. אני נכנסת מתחת לשולחן, רק מהלחץ והפחד.
אני לא יודעת מה עובר עליי, אבל טוב זה לא.

הדלת נפתחת בחריקה צורמת שממש מחרישה לי את האוזניים ומזיזה לי את כל העצמות בגוף. אני רועדת, מתאים לי. אני מרגישה את העיניים שלי משנות את הצבע ויודעת שאני לא רחוקה מהמקום שבו אני הכי לא רוצה להיות כרגע. אני מריחה ריח מוכר.
זה הוא. מהיער. מהאגם. הוא. הוא. הוא.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב. אני מתנשמת כמו מטורפת. הלב שלי דופק במהירות של ריצת ברדלס. אני מנשקת את גב היד שלי בתקווה שלא תהפוך לכף.

אני מקווה למשהו שאני יודעת שלא יקרה. אני שומעת את הצעדים שלו מתקרבים, נוקשים על הפרקט הכהה.

"אדוני-" הוא מתחיל. זכר, ידעתי. מה הוא עושה פה?