שעת העוצר לאהבה | 5

אני מסתכלת על עצמי במראה. השמלה השחורה, נצמדת לעור החיוור והצח שלי, ותואמת את השיער והעיניים, שלא די לציין שלא לקו בחסר. אני מסתכלת על עצמי. אני יודעת שאני יפה, ומושכת. אני יודעת שהכל ילך חלק. יותר נכון, אני מקווה שהכל ילך חלק.

אני מתאפרת, טאץ' אחרון, ויוצאת החוצה במהירות. אני מחזיקה את הארנק-תיק שלי, שתואם לשמלה ביופי שלו, ומדלגת במהירות לתוך המכונית. אני מפעילה את הרדיו, ונהנית מהמנגינה השקטה של הלהקה
the fray בשיר המקסים look after you .. אני מסתכלת על טיפות הגשם מכות בשמשה הקדמית ומטשטשות לי את הדרך. אני מסתכלת על הנוף הגשמי והריקני קצת, על העיר עטופה בסוודר קודר. אני מחייכת ומתחילה למלמל את המילים של השיר, בלי קול. הקול של הזמר מלטף לי את האוזניים והמחשבות במשב רענן, נותן תקווה שכזאת.

חמש דקות, ואני שם, על מפתן המסעדה הקטנה ביותר שיכולתי להעלות על הדעת. אני מסתכלת שוב על הכתובת. כן, זה כאן. אני חונה ממול, כי אפשר ואין שם אף אחד, ואני נכנסת במהירות. הוא עומד שם, ה'שידוך שלי', לבוש בסינר ומגיש פיצות לאנשים שעומדים בתור. אוח, הבושה. כשאמרו מסעדה, לא חשבתי פיצרייה.

הוא מסמן לי עם האצבע לחכות, ואני, כמובן, מחכה. בשולחן שהכי לא תואם לבגדים החגיגיים. שולחן משבצות, אדום לבן. אני מסתכלת עליו, בוחנת אותו. לפחות את המראה יש לו. אלוהים אדירים.
אני מסתכלת על עצמי, ויודעת שהתגנדרתי סתם. אני יודעת וכבר אמרו לי שהטיפוס הוא טיפוס די מיושן, וסביר להניח שלא יקח אותי למסעדה מפוארת. אני מחכה. ומחכה. עשר דקות. הוא לוחץ על הפעמון הכסוף שעל הדלפק, מוריד את הסינר, ומתיישב מולי.

"את מוכנה?" הוא שואל, עם העיניים הכחולות שלו, שאי אפשר לסרב להן. אני מהנהנת בתור כן, כי אני כבר מזמן שקועה עמוק עמוק בתוכן. וואו. אני מחייכת וקמה. עם העקבים אנחנו באותו הגובה. הוא שולח את היד ועוטף לי את הגב, ככה שהאצבעות שלו נוגעות בדיוק במותן. אני מגחכת, טיפוס ישן. צדקו.
אני מסתכלת על הטיפות גשם שלא הפסיקו מלרדת עוד ועוד ולהכות את המדרכה בדרך הכי עוצמתית אבל עדינה שיש. הוא לא הוריד את המבט שלו אפילו לא לשנייה. אני מחייכת. אני רוצה, לטייל בגשם.

אני חולצת את הנעלי עקב, ומכניסה אותן לתוך המכונית שלי. אני זורקת על עצמי שמלה קלילה, ומפשילה את הסטרפלס השחורה החוצה. אני תופסת את המבט שלו, מנסה לתפוס קצת 'עסיסיות'. אני מנופפת לו לשלום ויוצאת החוצה. אני מקווה, יודעת, שהוא יתן לי את מעיל העור שלו. וזה מה שהוא עושה. אני מתעטפת במעיל עור, ואנחנו שותקים. השקט מתאים לי, יחד עם הגשם.
אני מריחה את הריח המשכר שלו, תערובת קרה שמעלה את התיאבון. הניחוח של הפיצות, להפתעתי, לא נדבק בכלל. מוזר. אני מסתכלת עליו, ולא יכולה לעצור את עצמי מהלסניף לו את הצוואר. הוא מחייך ומנשק את קצה האוזן שלי. אנחנו עוצרים.